הבור שהמדינה הפסיקה לכרות לפני שני עשורים ממשיך להתרחב ומחייב שינוי

הפנסיה התקציבית היא הסדר סוציאלי מיטיב מאוד, שהוא שריד של עבר נדיב שלא שיקלל את העלויות והמשמעויות שלו על הדורות העתידיים, ושלא היה לו בסיס כלכלי איתן לטווח ארוך.

■ משבר שהוא הזדמנות: האם הקורונה תוביל לטיפול בפצצת הפנסיה התקציבית | עמירם ברקת ורון שטיין

■ למה פנסיה תקציבית כל כך משתלמת לעובד ואיך זה נראה במספרים? | הילה ויסברג

הגם שמבחינת הזכאים לפנסיה התקציבית ואלה שכבר מקבלים אותה, פגיעה בתנאים שלהם הם זכאים ושלכאורה "גם בהתבסס על סמך אותם תנאים הם הצטרפו לשירות הציבורי", הרי שמשבר הקורונה חידד צורך אקוטי שהיה קיים עוד לפניו. הצורך בהתאמת ההתחייבויות האדירות שניתנו בנדיבות רבה מדי לזכאים לפנסיה תקציבית, תוך שליחת החשבונית לכלל משלמי המסים, בדגש על החוסכים הצעירים יותר. אותם חוסכים ש"איתרע מזלם" להצטרף למעגל העבודה בימים שבהם כבר הובהר הצורך בבחינת עלויות הזכויות הפנסיה ושמהווים רוב משוק העבודה היום ובראיה צופה פני עתיד.

במה מדובר? הפנסיה התקציבית היא הסדר שבמסגרתו האיש שזכאי לפנסיה יקבל קיצבה על פי זכויות מוגדרות ומובטחות, ללא תלות במצב שוקי ההון והמשק, על פי ותק וגובה שכר. מדובר בכרית ביטחון סוציאלית אישית חשובה וטובה בהרבה מזו שהחליפה את הפנסיה התקציבית - הפנסיה הצוברת.

למעשה, הפנסיה הצוברת הוקמה כחלופה לפנסיה התקציבית תוך יצירת שתי אוכלוסיות נבדלות - האחת עם הסדר שמבטיח תנאים קבועים וגבוהים והשנייה עם קיצבה שתיקבע רק בעתיד (וגם אז נתונה לשינויים) שתיגזר מההפרשות שהעובד והמעסיק ביצעו בשקלול התשואות שיצברו ומתוחלת החיים ותנאי השוק שישררו בשוק בבואם לפרוש לגמלאות.

אגב, הנדיבות של הפנסיה התקציבית נכונה לכל אחד מהזכאים לה על פי השכר שלו הורגל, כאשר עבור הבכירים בסקטור הציבורי מדובר במעין "אקזיט" ממלכתי בהיקפים של מיליוני שקלים - ובמקרים יוצאי דופן מדובר בחבילות פרישה בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים לאדם ולשאריו, שהמדינה סיפקה להם בהסדרים מיטיבים במיוחד.

אלא שאין כאן אוכלוסיה אחת ופיתרון בית ספר אחיד לכולם. לכן, נדרשת חשיבה מחודשת ומעמיקה על האופן הנכון להקטנת הנטל העודף שקיים בהתחייבויות שיש בפנסיה התקציבית (לעומת מה שיש בפנסיה הצוברת), שאותו ישלמו דורות של חוסכים שלא מובטחים להם זכויות בשעת פרישה מעבודה.

לפנסיה התקציבית זכאים אנשים מאוכלוסיות רבות, מוחלשות וחזקות כאחת, כאשר בניגוד לעולמות הפנסיה הצוברת היא גם כוללת חלק מאוד גדול של כאלה שכבר מקבלים קצבאות זיקנה ואינם בשלב חיי העבודה (התקופה ששקולה לתקופת החיסכון בעולמות הפנסיה הצוברת).

בכל אופן, משבר הקורונה יוצר צורך מוגבר ומספק צידוק נוסף לשינוי תנאי הפנסיה התקציבית, גם אם בדיעבד. אחרי הכול, בפנסיה הצוברת אין דבר כזה שינוי בדיעבד רק משום שהוכנס לאפיקים אלה מנגנון תמידי של שינויים, גם משמעותיים, בכפוף לשינויים בריביות, בתוחלת החיים או בהיבטים אחרים. הבדל זה בא לידי ביטוי בכך שבפנסיה התקציבית אין תלות בשוקי ההון לגובה הקיצבה, בעוד שמשברים בשוק ההון סוחפים מעלה ומטה את החיסכון בפנסיה הצוברת.

אך לא רק זאת, לצד הגירעון הגדל והצרכים התקציביים החדשים שנוצרו יש מאין, קיימת גם פגיעה בפעילות המשקית, מה שפוגע ומאיים לפגוע גם בעתיד בפוטנציאל ההכנסות ממסים. כל זאת, החל מהצורך בהקטנת המשקולת העודפת על כאלה שמקבלים רשת ביטחון סוציאלית פחותה בהרבה לשם שמירה על הרשת של אלה שהובטח להם יותר, ועד למשקולות התקציביות החדשות שילוו את משלם המסים הישראלי עוד שנים רבות (דרך החוב התופח), ממחיש את הצורך הדחוף לא רק בהפסקת הבור של הפנסיה התקציבית אלא ממש בהקטנתו.

המדינה הפסיקה לחפור את הבור התקציבי האדיר של הפנסיה התקציבית כבר בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, כשהעבירה את העובדים החדשים לפנסיה הצוברת וחסמה להם את אפיק ההצטרפות לתקציבית. זה קרה הרבה אחרי שהובן שאפיקי הפנסיה שבה יש זכויות מוגדרות, כגון פנסיה תקציבית ופנסיה ותיקה, יוצרים בור תקציבי שמבטיח למי שזכאים להם הרבה יותר ממה שהמשק יכול לקיים.

בעבר החשבון של הפנסיה התקציבית הוערך באומדני חסר מהותיים, ומאז הוא עודכן ולא הפסיק לטפס, ונראה שהוא ימשיך לטפס גם בעשור הקרוב. במובן זה ה"גזירות" שהושתו על הזכאים לפנסיה התקציבית היו נכונות, וגם אלה שבדרך ושיהיו, כיצירת דמיון בינם לבין החוסכים באפיקי הפנסיה הצוברת, שלא מבטיחה לחוסך דבר.