אלימות במשפחה: לתת פתרונות כבר מהמכה הראשונה

חוק זכויות נפגעי עבירה, שנחקק בשנת 2001, עורר תקווה שבאמצעותו זכויות אלה יבואו לקדמת הבמה הציבורית והמשפטית לאחר שנים רבות שהתחום נותר מאחור. לצערנו, המציאות הוכיחה שלא כך פני הדברים.

החוק העלה לסדר היום הציבורי בעיקר את הזכות של נפגעי עבירה להיות חלק מההליך הפלילי. עד אז נפגעי העבירה היו צד נעדר זכות ומעמד בהליך, כאשר המדינה היא המאשימה. עם כניסת החוק לתוקף, נקבע כי לנפגעות עבירות, במיוחד לעבירות האלימות והמין, יש זכויות, ביניהן: מתן צווי הגנה לנפגעי עבירה, הבעת עמדה בטרם מגיעים להסדר טיעון, הבעת עמדה בפני ועדת שחרורים, אפשרות לתביעה אזרחית לפיצויים ועוד.

זכויות אלה היו חשובות ונכונות לפני 20 שנה. כיום, עם העלייה בהיקפי האלימות והרצח, החוק הפך מיושן ואיבד את יכולתו להשפיע באמת על מצב הדברים. זה הזמן לבצע בו תיקונים כדי להתמודד עם אתגרי התקופה.

מענישים את הקורבן ומעניקים פרס לעבריין

החוק אומנם לא בא למגר אלימות במשפחה נגד נשים, אך הוא גם לא עוזר הרבה לאותה אישה אשר נכנסה בעל-כורחה עם ילדיה תחת הכותרת של נפגעת עבירת אלימות, וכעת צריכה גם להתמודד עם ההליך הפלילי.

בתחום של נפגעות עבירות האלימות במשפחה עוסקים בפגיעה בנשים מכמה היבטים, ולא רק בהיבט הפלילי של מעשה האלימות, אלא גם בהתמודדות כוללת של נפגעת אלימות במשפחה עם חיי היום-יום, עם גידול הילדים, עזרה כלכלית במידת הצורך, עזרה נפשית וחיזוק הנפגעת וכן הוצאתה ממעגל האלימות הקשה אותו היא חווה.

אם לא די בכך, כמעט בכל המקרים הגבר המכה, שמוכר לרשויות ואף הורשע והורחק מהאישה, נותר שווה-זכויות ויכול להמשיך להיפגש עם ילדיו כרגיל וללא סייגים. מבחינת מערכת המשפט והרווחה בישראל הוא לא מסוכן לילדים - רק לאישה.

מציאות מעוותת זו מקבלת משנה תוקף גם באופן שבו מטפלים בגברים מכים המאיימים ברצח בת הזוג והילדים. במקרי אלימות במשפחה, העזרה שהמדינה נותנת לאותן נפגעות היא שהייה במקלט - משמע, העברת האישה וילדיה למקום מרוחק ממקום מגוריה. כליאה לשם הגנה שבפועל פוגעת קשות בחופש ובאורך חייהם של האישה והילדים. במקום להרחיק את הגבר המכה והאלים, מרחיקים את האישה. העונש לקורבן, הפרס לעבריין.

המחוקק בישראל חייב לקדם שינויים בחוק ולהוביל לשינוי תפיסה ולהגברת הענישה

בישראל נרצחות בכל שנה בממוצע כ-20 נשים על-ידי בני זוגן. השנה אנו מונים בצער רב כבר 19 נרצחות, והשנה טרם הסתיימה. לצד הנרצחות, חשוב לזכור את הנשים הרבות אשר סובלות מאלימות פיזית, נפשית, מינית וכלכלית וחיות בטרור מתמשך ללא אופק. הן חיות בחשש להפוך לחלק מאותה סטטיסטיקה ארורה. המדינה חייבת להתעורר ולתת פתרונות לנשים אלה מהרגע הראשון, מהמכה הראשונה.

הכלים של הרשויות בהתמודדות זו דלים, וכדי לשנות זאת נדרש שינוי חקיקה אשר ישים דגש על זכויות נפגעות אלימות במשפחה, שהן הרבה מעבר לנוכחות בדיונים והבעת עמדה בטרם ההגעה להסדר טיעון. החמרת הענישה למשל היא צעד ראשון והכרחי. בד-בבד יש צורך בהגברת המודעות בחברה הכללית, הכרה והבנה של סימני אזהרה, דרכי התמודדות, פתרון ופנייה למשטרה ולרווחה.

הקמת תוכניות ייעודיות לטיפול בגברים אלימים בין כותלי הכלא ובמסגרת הקהילה היא הכרחית גם כן. לא עוד הרחקת הנשים למקלטים, אלא טיפול בגבר האלים בתוך הקהילה, לרבות התקנת אמצעים טכנולוגיים, כדוגמת איזוק אלקטרוני, לחצני מצוקה ועוד.

כל אלה וכן רעיונות נוספים מחייבים הרחבה מיידית של התקציבים לרשויות השונות, לרבות רשויות מקומיות, לרווחה וכן לתוכניות להגברת מודעות ולחינוך. הנשים שחוות אלימות במשפחה זקוקות למערך שלם, מלווה ועוטף של סיוע משפטי ונפשי ברשויות.

לצערנו הרב, רק לאחרונה זכינו לחשיפה לדעתם המיושנת והארכאית של חלק מהמחוקקים בישראל כלפי החוק למיגור אלימות כלכלית. ההתנגדויות והקשיים אשר עלו נגד החוק בדיוני הכנסת העידו על הבורות הרבה מצד חברי וחברות הכנסת אשר מתקשים להביט מטה ולהושיט יד לנשים הזקוקות לסיוע.

אלימות נפשית, כלכלית, מינית ופיזית בין כותלי הבית היא אינה גזירת גורל. עלינו לדרוש שינויי חקיקה, הרחבת תקציבים וגם לפעול ולקדם יוזמות פרטיות וקהילתיות, כדי לוודא שאף אישה לא תהיה מאוימת בביתה. זו נראית לי דרישה צנועה למדי בשנת 2020. 

הכותבת היא עורכת דין למעלה מ-15 בתחום נפגעי עבירה, משפחה וניכור הורי, וסגנית ראש מועצת אלפי מנשה