כשהמציאות קרסה לתוך הסטריאוטיפ: את הנזק שעשתה הקורונה לקריירה של נשים ייקח עשורים לתקן

מוזמנים להאזין ולעקוב אחר פודקאסט 'הצוללת' בספוטיפיי, באפל פודקאסטס , בגוגל פודקאסטס או באפליקציה האהובה עליכם בהעתקת כתובת ה- RSS

מאיה (שם בדוי, שמה ושמן של כל המרואיינות בכתבה שמור במערכת), בת 40 מירושלים, היא מרפאה בעיסוק. יש לה קליניקה פרטית, היא עובדת בבית חולים, והיא גם עתידה לסיים את הדוקטורט שלה. למאיה יש גם שלושה ילדים, בני 13-4. "עד שפרצה הקורונה הצלחתי לג'נגל", היא מספרת. "הילדים כבר די גדולים והמשפחה תמכה, אז יכולתי לתת גז בקריירה". אבל אז, ביום אחד, נסגרו בתי הספר והגנים. כעובדת חיונית התבקשה מאיה להמשיך לעבוד. בן הזוג שלה, עצמאי בעל מפעל בתחום הפלסטיק, המשיך גם הוא לעבוד כרגיל.

"מצד אחד שמחתי שאני נחשבת עובדת חיונית, שצריכים אותי במקום העבודה שלי, ומצד שני, נקרעתי. נסעתי לבית החולים כשאני משאירה מאחוריי שלושה ילדים לבד בבית. הרגשתי שאני משאירה אותם מאחור כמו כלבים", היא מספרת, והעיניים שלה מתמלאות דמעות. "פשוט כמו כלבים", היא חוזרת על האמירה הקשה. "טיפלתי בילדים של אנשים אחרים, כשבמקביל אני יודעת שהילדים שלי צריכים אותי לא פחות. תוך כדי עבודה הם סימסו לי שהזום התנתק או ‘מה יש לאכול לצהריים'. הם צריכים מישהו שיראה אותם. אם בעלי ואני יכולנו להתחלק חצי־חצי זה היה אידיאלי. התקשרתי למנהלת המחלקה בדמעות ואמרתי לה: אני פשוט לא מצליחה לעשות את זה. היא הבינה ואמרה שאעשה מה שאוכל. הסתכלתי סביבי, כמעט כל אמא לילדים שעבדה לצדי במחלקה - רופאות, עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות - הרגישה אותו דבר. זה אכל אותנו".

בקיץ מאיה הרימה ידיים. היא ביקשה לצאת לחופשה של שנה מהמחלקה, "כי הייתה לי תחושה שנצא לעוד סגר". גם הקליניקה נעצרה. הקריירה שלה "ספגה נוקאאוט", כפי שהיא מנסחת זאת, והתוכניות נגדעו באחת. "הרגשתי תסכול, אפילו קנאה, שבעלי ממשיך את החיים שלו כרגיל, והחיים שלי התהפכו ב-180 מעלות. אם המשמעות היא שכך ייראו החיים שלי בחמש השנים הקרובות, אין סיכוי. זה סיוט".

 "משנינו תמיד אני הייתי עם הדרייב להתקדם. אבל כשזה מגיע למי נשאר בבית עם הילדה בסגר - זו אני" / איור: הילה נועם

מאיה, שדווקא בתקופה שבה "נתנה גז" לקריירה החליטה באופן יזום לקחת צעד אחורה בעקבות משבר הקורונה, היא לא היחידה. זו תופעה גלובלית. לפי סקר שערכו תאגיד הייעוץ מקינזי וארגון Lean In של שריל סנדברג בחודשים יוני-אוגוסט בקרב 40 אלף עובדים בצפון אמריקה, 23% מהעובדות שהן אימהות לילדים עד גיל 10 שוקלות לעזוב את שוק העבודה, לעומת 13% מהעובדים בסטטוס הזה. וזה נכון בכל רמת ההשתכרות והבכירות: מספר המנהלות הבכירות שחושבות לצמצם את משרתן או לעזוב גדול פי 1.5 ממספר המנהלים הבכירים. 54% מהבכירות העידו על תשישות, לעומת 41% מהגברים הבכירים. "אם היה לנו כפתור פאניקה, היינו לוחצים עליו כעת", כתבה לאחרונה סנדברג, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק, ל"וול סטריט ג'ורנל" בתגובה לנתונים. "לאורך שש השנים האחרונות המחקר שלנו גילה שנשים התקדמו באטיות אבל באופן מדיד בכל דרגות הניהול. עכשיו כל ההישגים האלה עלולים להימחק בשנה. 2 מיליון נשים עלולות לעזוב את המשרות שלהן".

לדעת הדס אלמוג, בעלת ניסיון של 20 שנה כסמנכ"לית משאבי אנוש בסטארט־אפים ובארגוני הייטק גלובליים, "הדוח הזה הוא כרטיס אדום מהבהב. לפי הנתונים בו אנחנו עלולים לחזור 100 שנה לאחור, לא עשור. בעיקר מטלטלת המחשבה שהחלטה אחת, על החזרת הילדים הביתה, השיבה אותנו בן לילה לתפקידים המסורתיים. הדוח הזה הוא לא מהדוחות המדכאים הרגילים שאנחנו רגילים לקרוא, הוא גרוע יותר. אחרי משבר 2008 לקח לשוק העבודה בערך חמש שנים לחזור לעצמו. האפקט על תעסוקת נשים עלול להיות יותר ממושך הפעם. מפחיד לחשוב על זה".

זה לא סוד שהקורונה הרעידה את עולמן התעסוקתי של נשים בישראל ובעולם. כמעט 600 אלף נשים נרשמו בשירות התעסוקה הישראלי בספטמבר - כ-63% מכלל דורשי העבודה, שיא מאז פרוץ המשבר. מבין הנרשמים החדשים בשירות התעסוקה (שזו הפעם הראשונה שלהם) 70% היו נשים. "הנשים הן ברומטר למצב המשק והכלכלה", אומר פרופ' מאיר יעיש מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, "הן הראשונות להיפגע".

ככל שהמשבר משתרך והולך, נע מסגר אחד למשנהו, מתבהרת התמונה הבאה: נשים מכל שכבות האוכלוסייה, מכל המקצועות ומכל דרגי השכר נפגעות ומשלמות מחיר. זו לא רק האישה שפוטרה ומי יודע מתי תחזור לשוק העבודה ואם בכלל. זו גם האישה שלא הצליחה לעמוד בקצב - בזמן שהקולגה שלה כן הצליח - ולא תקבל קידום; זו האישה שמשתכרת פחות מבן הזוג שלה, ולכן היא זו שנשארה עם הילדים בבית מול הזום; זו האישה העצמאית שרק ילדה לאחרונה ובגלל אי-היכולת לג'נגל בין הבית לעבודה נאלצת לסגור את העסק; זו האישה שביקשה מיוזמתה לצאת לחל"ת כי ידעה מראש שלא תצליח לעמוד בדרישות; וזו גם המנהלת הבכירה שנשחקה, כי נקברה תחת הר של לחצים ומחויבויות וניסתה להצליח בשתי החזיתות במקביל.

 מקור: דו"ח מקינזי ו־Lean In, ספטמבר 2020

"חשבתי שאנחנו כבר לא שם"

דניאלה (36) היא מטפלת רגשית שעובדת בגנים עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי ויש לה קליניקה פרטית. בעלה הוא מרפא בעיסוק. לכאורה מקצועות דומים - אבל כשאחד מהם היה צריך להישאר עם הילדה בת ה-3 בבית בסגר, היא זו שעצרה את החיים המקצועיים שלה. "בן הזוג שלי משתכר פי שניים ממני ולכן אני זו שנאלצה להישאר עם הילדה בבית. לא יכולתי להגיע כרגיל לגנים שאני עובדת בהם, והם כמובן עיקמו את האף. זה תסכל אותי, וזה גם פגע בילדים שאני מלווה שם, אבל לא ממש היה מה לעשות. גם לא קיבלתי שכר על הימים שבהם לא הגעתי לגן. חזרנו לשגרה בידיעה שאם יהיה שוב סגר עלולים לפטר אותי. אני תמיד הייתי עם הדרייב החזק לעבוד ולהתקדם, אפילו יותר ממנו. לשנינו עיסוקים דומים, ועדיין, בשורה התחתונה, כשזה מגיע למי נשאר בבית עם הילדה בסגר - זו אני. חשבתי שאנחנו כבר לא שם ומתברר שכן".

פרופ' מאיר יעיש ופרופ' טלי קריסטל מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה וד"ר אפרת הרצברג־דרוקר מהחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב עקבו בתקופת הסגר הראשון אחר מדגם מייצג של 940 משפחות שעבדו לכל אורך התקופה וילדיהם בני פחות מ-18. הם מצאו שאמנם במרץ־אפריל גברים הגדילו משמעותית את הזמן שהם מבלים עם ילדיהם, אבל צמצמו את השעות שהם מקדישים למטלות הבית. נשים לעומתם השקיעו יותר זמן בשתי החזיתות. ב-61% ממשקי הבית בישראל האישה משתכרת פחות מבן הזוג שלה. במשפחות אלה נשים הוסיפו עשר שעות בשבוע לטיפול בילדים ולמטלות בית, וגברים הוסיפו רק 3.5.

 פרופ' טלי קריסטל / צילום: אורי אבן עזרא

"בתוך משקי הבית שבהם הגבר מרוויח יותר יש גם נשים מצליחות שמרוויחות שכר גבוה - רופאות, נשות הייטק, מרצות. אבל בקורונה, בזמן שהקולגות הגברים שלהן התקדמו, הן היו עסוקות בלתפעל את הזום של כיתה ד' 3", אומרת הרצברג־דרוקר. "נשים קרייריסטיות רגילות להסתדר עם קצת עזרה ומיקור חוץ, וכל הדברים האלה התמוטטו עם הקורונה. אז אנחנו מבינות שהמהפכה המגדרית נעצרת בכניסה לבית".

עודד (37), מנהל צוות בחברת הייטק גדולה, היה עד לכל הדפוסים האלה אצל הנשים שעובדות איתו בימי הסגר. "כשקולגות נשים עלו לישיבות היו ילדים ברקע, בניגוד לגברים, שאצלם זה היה פחות בולט, כנראה כי היה מי שיגבה אותם. אבל היחידות שהסתגרו בחדרי העבודה והיו פנויות לחלוטין היו ראשות הצוות". מתוך עשרה ראשי צוות בחברה של עודד יש שתי נשים ושתיהן אימהות, אבל "הן היו מחויבות ופנויות", אומר עודד.

 "אם יסגרו שוב את בתי הספר זה יגמור אותי. יעדיפו להיפטר ממני ולקחת מישהי אחרת, כלומר מישהו אחר" / איור: הילה נועם

"אין לו נקיפות מצפון"

הפערים האלה באמת מנציחים את עצמם. לפי דוח של הכלכלן הראשי באוצר מ-2019, אפילו בהייטק נשים מרוויחות 16% פחות מהגברים שלצדן כעשור אחרי הכניסה לשוק. זה מביא אותן בימים אלה להיות יותר בבית, עם המטלות והילדים. מדובר במלכוד, במיוחד לנוכח מה שבדוח הכלכלן הראשי הגדירו כ"קנס אימהות": על כל ילד שאישה מביאה לעולם, שכרה יורד, ובילד השני פער השכר מול אישה מקבילה ללא ילדים מגיע ל-15%. זה לא קורה אצל גברים כמובן, וזה חורץ את דינן.

ענת (42), היא אדריכלית ואם לשניים, בן 6 ובת 3. גם היא חוותה את חוסר השוויון בנטל בבית, לדבריה בשל הפער בשכר. במקרה שלה הגירושים הם שאפשרו לה לחזור למסלול. "הגירושים הצילו לי את הקריירה ואת השפיות. בגלל שיש הסדרי ראייה שוויוניים, בחצי מהשבוע יכולתי לתת גז ולעבוד כרגיל". גם הגרוש שלה הוא אדריכל ושכרו גבוה משמעותית משלה. "אם היינו יחד היום, אני הייתי זו שנשארת עם הילדים בבית חמישה ימים בשבוע. זו הייתה החלטה כלכלית קרה, וזהו, לא היה על מה לדבר.

"הפער מלכתחילה קיים כי בעוד אני הייתי בבית בחופשות לידה ארוכות ועברתי בין מקומות עבודה, הוא המשיך לעבוד באותו המקום, התקדם והפך לשותף. נכון שזה גם עניין של בחירה. רציתי לצאת לחופשות לידה ארוכות, רציתי ללוות את הילדים בזום ורציתי לוודא שבימי הסגר הם אוכלים כמו שצריך ועושים משהו עם עצמם ולא יושבים שעות מול האייפד. אבל בגלל הגישה הזאת שילמתי מחיר בעבודה שלי, את הסיכון שיקצצו אותי כעת. עכשיו, בימים שבהם הילדים עם אבא שלהם, העבודה שלי היא בראש סדר העדיפויות, ואם הם אוכלים פיצה לצהריים ותקועים באייפד, אז זה פחות חשוב".

הגישה הזאת של ענת נעוצה בתחושת האשם ונקיפות המצפון שחשות אימהות רבות, בניגוד לאבות - תופעה שהאקדמיה מכנה "פער האשמה".

מחקר של קרן המטבע העולמית מלפני שנה בדק את "פער האשמה" בקרב אימהות ואבות עובדים ביפן. הם נתבקשו לדרג את תחושת האשמה שלהם בסקאלה של 5-1 (1 הוא תחושת האשמה החזקה ביותר) בתגובה למצבים שונים. בתגובה למשפט "בגלל העבודה החמצתי אירוע של הילד שהבטחתי ללכת אליו", תחושת האשם הממוצעת של אימהות הייתה 1.8 ושל האבות 2.2. לעומת זאת, אבות דיווחו על תחושת אשמה גדולה יותר מאימהות כשיצאו לאירוע משפחתי והותירו את הקולגות שלהם להמשיך לעבוד.

"כשבן הזוג שלי יוצא לעבוד ומשאיר מאחור שלושה ילדים אין לו נקיפות מצפון והוא לא מרגיש שהוא נוטש. הוא אומר: הם עצמאים, הם יסתדרו", מספרת מאיה, המרפאה בעיסוק שיצאה לחל"ת.

גם ירדן (32), רופאה שמתמחה בכירורגיה מרגישה כך. "הוא מסוגל לזרוק את הילד בגן שהוא לא מכיר, ולהגיד ‘יהיה בסדר'. אני לא מסוגלת. האם העבודה שלי נפגעה בגלל זה? כן".

לדעת אלמוג, פער האשמה הזה הוא שעומד בבסיס השחיקה הגבוהה שחשות מנהלות בכירות שהן גם אימהות בקורונה. "כשמישהי עובדת מהבית וגם הילדים בבית היא כל הזמן בתחושת אשם - מצד אחד כלפי הילדים שלה, שהיא דוחה אותם ומזניחה אותם, ומצד שני כלפי העבודה. כשעובדים מהמשרד קל יותר להתנתק ממה שקורה בספירות אחרות של החיים. הילדים לא מול העיניים שלנו. אבל בסגר כולם עובדים מהבית כל הזמן, וכבר אי אפשר לעצום עיניים ולעשות רציונליזציות. זה לפנים. וכל האחריות מתנקזת לאישה".

 מקור: ד"ר הרצברג־דרוקר, פרופ' יעיש ופרופ' קריסטל

"לא ניצלנו את המשבר לתיקון"

יש גם מקרים שבהם החלוקה המסורתית בבית נשמרת ללא קשר לשיקול הכלכלי. עודד, מנהל צוות בחברת הייטק גדולה, עבד כרגיל לגמרי בתקופת הסגר, אבל מהבית. אף שבת הזוג שלו גם היא אשת הייטק, ולמרות שהוא משתכר גלובלי, לעומתה, היא זו שהעבירה את הימים בבית עם הילדים הקטנים. "כלכלית היה משתלם יותר שאני אהיה איתם. אני יותר גמיש והיא לא", מספר עודד. "ובכל זאת, זו הייתה החלוקה, כי כך התרגלנו, וכי כך היא רוצה. לי יותר קשה עם הילדים והיא מסתדרת בקלות".

אבל מה קורה בבתים שבהם הגברים איבדו את עבודתם והגיוני שייקחו פיקוד על הילדים והמטלות? גם כאן המחקר של יעיש, קריסטל והרצברג־דרוקר מעיד שלא יותר מדי. "ראינו שגברים שאיבדו את מקום העבודה שלהם לא הקדישו הרבה יותר שעות למטלות הבית בהשוואה למצב הקודם, וכשהאישה פוטרה או התפטרה, היא לקחה עליה את כל המטלות", אומר פרופ' יעיש. "יותר מזה, אישה שעובדת מהבית ואישה שפוטרה - הן מקדישות מספר שעות דומה לטיפול בבית ובילדים". כלומר, אישה שעובדת - זה לא ייתר את המחויבות שלה לבית ולילדים.

 פרופ' מאיר יעיש / צילום: תמונה פרטית

"זו לדעתי הסיבה שלפי דוח מקינזי ו־Lean In אמהות לילדים קטנים שחוקות יותר מאחרים, ונשים בעמדות בכירות במיוחד", אומרת אלמוג. "כי את העבודה שלא הספיקו לעשות במשך היום הן עשו בלילה ואפילו לפנות בוקר כדי לא לרדת בתפוקות. בעצם הן עבדו בשתי עבודות במקביל".

"חשבו שהקורונה תפרק את יחסי המגדר בתוך הבית", ממשיך יעיש, "כי ההיסטוריה לימדה אותנו שזה עשוי לקרות, שמגפות, משברים ומלחמות מפרקים מבנים קיימים ובונים אותם מחדש. אבל זה לא קרה. לא ניצלנו את המשבר הזה כדי לתקן את היחסים בין המינים. רמת השוביניזם לפני פרוץ המגפה זהה לזו של 1 בנובמבר".

 ד"ר הרצברג־דרוקר. "יש נשים מצליחות שמשתכרות גבוה. אבל בקורונה, כשהקולגות הגברים שלהן התקדמו, הן תפעלו את הזום של כיתה ד' 3" / צילום: ויקטור הרצברג

"בכירה שעוזבת - 4 ילכו אחריה"

אבל די מהר התברר שלא רק שהמשבר לא הביא עמו שום בשורה לפמיניזם, אלא שהוא אפילו העצים פרקטיקות שמדירות נשים מהמשחק. "הנורמות החברתיות לא עמדו בקצב", אומרת ד"ר הרצברג־דרוקר על חווייתה בעולם האקדמיה, שמשום שהאירועים בו - ימי עיון ודיונים - נערכים באופן מקוון, נעדרות מהם נשים. "עכשיו כשהכול בזום והאירועים האלה לא עולים כסף, אז יש רבים כאלה, גם בשעות אחר הצהריים והערב. אלה שעות האטרף של היום אצל אימהות, וללא ספק האירועים האלה כוללים פחות נשים. מה לעשות שבימי סגר אמא עובדת עם שלושה ילדים יותר מתקשה לסגור את דלת חדר העבודה, בהשוואה לאב עובד? אז פחות רואים באירועים האלה את החוקרות הצעירות. קולן פחות נשמע. וזה יכול להשפיע על הקידום וההתפתחות המקצועית שלהן".

מהן ההשלכות של המצב הזה? התחזית של אלמוג לא אופטימית. "שיעורי שחיקה גבוהים בקרב מנהלות בכירות עלולים להוביל לעזיבה שלהן, ואז לעזיבה של רבות אחריהן, כמו באפקט דומינו. כל אישה בכירה שמרימה ידיים ועוזבת - עוד ארבע ילכו אחריה".

 "ביקשתי לצאת לחל"ת והמנהלת שלי הפצירה בי להישאר. כך לא נפלטתי ממסלול הקידום" / איור: הילה נועם

דוגמה לכך ניתן לראות בסיפור של מיכל (37), מנהלת בדרג ביניים בחברת סייבר. יממה לאחר הכרזת הסגר הראשון, היא מספרת, התקשרה למנהלת שלה - סמנכ"לית השיווק - וביקשה לצאת לחל"ת. "יש לי ארבעה ילדים קטנים בבית, ונשארתי פתאום בלי עזרה מההורים, בלי מסגרות חינוך. היה לי ברור שאני לא אוכל לעמוד ביעדים שלי". למזלה, המנהלת שלה ביקשה ממנה לשקול מחדש את ההחלטה. "היא אמרה שתתגמש, שהיא זוכרת איך זה שיש ילדים קטנים בבית, ושתתמוך בי. ואכן חזרתי בי. זו הייתה תקופה קשה מאוד, עבדתי בלילות כמו משוגעת - אבל לא יצאתי לחל"ת ולא נפלטתי לא ממסלול הקידום ולא משוק העבודה".

אלמוג מוסיפה: "מי שנפלטת כעת משוק העבודה תתקשה לחזור אחר כך, והקורונה איתנו לפחות לעוד שנה. מעסיקים לא רק ייפרדו יותר מנשים מאשר מגברים, הם גם יירתעו מלהעסיק אותן, בעיקר אימהות. זו מכה רצינית. כך אנחנו נחזור לימים שבהם ההייטק ומקומות אחרים הורכבו בעיקר ממועדוני גברים. ייוולד דור של בנות שזה מה שהוא מכיר: אמא בבית, אבא עובד. ככל שנשים מאבדות את מעמדן ואת כוחן הכלכלי, יש לזה גלי הדף היוצאים מעולם התעסוקה ומשפיעים לרעה על מעמד האישה בכל התחומים".

גם ד"ר טיטן אלון, מרצה במחלקה לכלכלה באוניברסיטת סן דייגו, חושש מתוצאות ארוכות טווח. "למרבה הצער, ב־20-10 השנים הבאות אנחנו מצפים שפער השכר בין המגדרים יתרחב, ותהיה השתתפות נמוכה יותר בכוח העבודה בקרב נשים. וזה יחזק את עצמו. אם הפער בין המינים יתרחב, והתקדמות הקריירה של נשים תפגר עוד יותר אחרי הבעלים שלהם, אז בעוד שנתיים, חמש, עשר, כשיהיה עוד משבר, שוב האישה תיקח צעד אחורה משוק העבודה. יש כאן אפקט של כדור שלג". ד"ר אלון גם חושש שלדור הבא של הנשים יהיו פחות דמויות לחיקוי בעמדות בכירות.

 הדס אלמוג, סמנכ"לית משאבי אנוש. "כשמישהי עובדת מהבית היא בתחושת אשם תמידית - כלפי הילדים וכלפי העבודה" / צילום: אליסיה שחף

ויש גם סממני תקווה

אבל יש גם סיבות לאופטימיות. כבר היום יותר מדינות מכירות בחשיבות של השארת בתי הספר פתוחים. כך למשל קורה בגרמניה, צרפת ואירלנד.

"ישראל צריכה לשים את מערכת החינוך בראש סדר העדיפויות", אומרת מאיה, המרפאה בעיסוק. "היא צריכה להיות מסוגלת לתפקד בצורה רציפה. המחשבה שילדים בני 13, אפילו 15, הם עצמאיים ויכולים להסתדר לבד בבית כשההורים שלהם עובדים, פשוט לא נכון".

מנגד הרבה מעסיקים מאפשרים כעת עבודה גמישה יותר או עבודה מהבית, וסביר להניח שזה יימשך גם אחרי המשבר. "אם עבודה גמישה או עבודה מרחוק יקלו את הקונפליקט בין קריירה לילדים, אימהות עובדות הן שירוויחו, ולא רק הדור הזה, אלא גם הדורות הבאים", מספר ד"ר אלון.

גם ליאורה בוורס, סמנכ"לית מכון טאוב, מזהה כאן תקווה לשינוי חיובי. לדבריה, מציאות שבה מקומות העבודה יאפשרו יותר גמישות, יותר אפשרות לעבוד מהבית, יותר איזון בין העבודה למשפחה, עשויה "לחולל מהפכה של ממש בשוק העבודה עבור נשים". וייתכן, היא אומרת, שהחשיפה של גברים שעברו לעבוד מהבית לשגרת הטיפול בילדים תוביל גם היא לשינוי. "יש משקי בית שבהם האישה הוגדרה עובדת חיונית והגברים הפכו לראשונה למטפלים העיקריים - והדבר עשוי להוביל לשינוי מהותי בחלוקת הנטל בין ההורים".

במחקר שפרסם ד"ר אלון באפריל השנה הוא מזהה גם משקי בית שמהם יכול להגיע שינוי. "ב־10% מהמשפחות זיהינו מקרה שבו אנחנו מצפים לראות את ההפך, שהבעל לוקח צעד אחורה כדי לטפל בילדים", הוא מסביר עכשיו. "מדובר בזוגות שבהם למשל האישה היא רופאה והגבר רואה חשבון שעובד מרחוק. כאשר הם עושים את החשבון הקר, טבעי שהבעל הוא שייקח את האחריות לטיפול בילדים, לפחות בטווח הקצר. סממנים כאלה יביאו לשינוי בנורמות המגדריות, שיימשך אחרי שהמשבר יסתיים".

לדעתו, העובדה שהנושא עלה מאוד לתודעה לאחרונה מעידה על חשיבותו ועל הרצון לחולל שינוי. לראיה - מבול הפניות לראיין אותו בנושא. "הטיפול בילדים הוא לפתע במרכז המדיניות הכלכלית. כולם - עיתונאים, כלכלנים, קובעי המדיניות, הציבור הרחב - מדברים על נטל הטיפול בילדים, ואיך זה משפיע על ההתאוששות. הטיפול בילדים וההשפעה שלו על ההחלטות הכלכליות של ההורים עבר לקדמת המודעות הלאומית באופן שלא ייעלם בקלות".

 מקור: ד"ר הרצברג־דרוקר, פרופ' יעיש ופרופ' קריסטל

למה זה קרה דווקא עכשיו?

הקורונה עשתה מה ששום מיתון לא עשה לפניה: הסיטה את הפגיעה מגברים לנשים

אז מה עשתה הקורונה שהצליח לקחת את הנשים כל כך אחורה? המיתון שהביאה המגפה הוא לא כמו המיתונים שקדמו לו, מסביר ד"ר טיטן אלון, הוא מיתון נשי. עוד מאז מלחמת העולם השנייה העובדים שנפגעים יותר ממיתון הם גברים, זה דפוס מוכר ואפילו יש לו כינוי: המיתון הגברי (Man-cession, הלחם של Man ו-Recession). "במיתון אופייני המגזרים שבדרך כלל נפגעים הכי קשה הם בנייה וייצור, והם לרוב עיסוקים גבריים", מסביר ד"ר אלון. לעומת זאת, נשים עובדות במגזרים שנוטים להיפגע פחות במצבים כאלה, כמו חינוך או שירותים. ויותר מכך, כשהמיתון פוגע בהכנסה של בן הזוג, "הרבה פעמים נשים שלא עובדות יתחילו משרה - חלקית או מלאה - כדי לייצב את משק הבית פיננסית".

אבל הפעם אנחנו רואים מיתון מסוג אחר, מיתון נשי (She-Cession) - כפי שאלון מתאר זאת בשני מחקרים מדוברים שפרסם עם עמיתיו בשנה החולפת (עדיין ללא ביקורת עמיתים).

למה הפעם זה שונה? משתי סיבות עיקריות. להבדיל ממיתון רגיל, הפעם נפגעו חלקים אחרים במשק. "אנחנו רואים סגירה נרחבת של בתי ספר, חוגים, קמעונאות, הארחה" - אלה מגזרים שבהם לנשים יש ייצוג יתר. לפי שירות התעסוקה, התעשייה שהכי הרבה מעובדיה נפגעו בסגר האחרון - 35% - היא מכירות ושירותים.

הסיבה השנייה היא הילדים. "משפחות עם ילדים היו זקוקות לעוד שמונה שעות ביום של טיפול בהם, לא הייתה להם מסגרת, ובאופן מסורתי, כשזה קורה, האישה נשארת בבית".

למה זה קורה? "ככלכלנים אנחנו אוהבים לחשוב שזו החלטה רציונלית שמתבססת על משק הבית", אומר ד"ר אלון. לדבריו, בני הזוג משקללים את אובדן ההכנסה שמשק הבית יספוג אם אחד מהם יפסיק לעבוד, כולל לטווח הארוך, וכך מחליטים מי מהם יישאר לטפל בילדים. "בגלל הבדל בשכר בין המינים או תקרת הזכוכית הרבה פעמים אם הבעל יישאר בבית הפגיעה הפיננסית תהיה גדולה יותר". בהסבר הזה, בחישוב קר, הגיוני שהאישה היא שתישאר בבית. עם זאת, הוא ממשיך, ההסבר לא ממצה. "עדיין יש זוגות שבהם האישה מרוויחה יותר מהבעל או מרוויחה אותו הדבר, אבל נושאת בחלק לא פרופורציונלי של הטיפול בבית ובילדים. כדי להבין את הזוגות האלה צריך לפנות לנורמות מגדריות לגבי חלוקת העבודה ההולמת בבית".

 ד"ר טיטן אלון. "הפעם ראינו סגירה נרחבת של בתי ספר וחוגים - ולכן המיתון הוא נשי" / צילום באדיבות אוניברסיטת סן דייגו

ליאורה בוורס ממכון טאוב ניסתה לפענח מה הוביל לפגיעה הגדולה יותר בנשים בשוק העבודה בחודשים מרץ עד מאי. כמו ד"ר אלון, גם בוורס אומרת כי השיקולים הקרים של משק הבית הם שהובילו זוגות להחליט כי האישה היא שתצא לחל"ת או תוותר על מקום העבודה.

אבל, אומרת בוורס, ההסבר שלפיו נשים נפגעו יותר כי יש להן ייצוג רב במגזרים שנפגעו במיוחד במשבר הנוכחי דווקא לא מתיישב עד הסוף עם הנתונים בישראל. מהניתוח שלה עולה כי כמעט בכל המגזרים במשק - נשיים יותר או פחות - נשים נפגעו יותר. מהחינוך, דרך המסחר ועד למגזר השירותים הפיננסיים - שיעור הנשים שהגישו תביעה לדמי אבטלה בסגר הראשון גדול משיעור הנשים שמועסקות באותו הענף.

בוורס מציעה הסבר משלים: נשים שייכות לעתים קרובות לקבוצת העובדים החלשים יותר בכל מגזר. הן עובדות פחות שעות ומקבלות שכר נמוך יותר. וכשהמשבר מכה, המעסיקים מקצצים קודם כל בקרב העובדים החלשים, שיש להם פחות כוח מיקוח - ובהרבה מקרים אלה נשים.

וזה קורה גם בקרב נשים בכירות ומשכילות. דנה (שם בדוי, 38) עבדה במשך עשר שנים כאנליסטית בחברת פיננסים גדולה, בן זוגה הוא איש שירות הביטחון, ולהם בנות בנות 4 ו־7. אחרי הסגר הראשון שבו הייתה בחל"ת במשך חודשיים היא התכוונה לשוב לעבודה, אבל אז התברר שלמשרד יש תוכניות אחרות בשבילה. "אמרו לי שאני מפוטרת. היחידה מכל החטיבה", היא מספרת. "המנהלים ידעו שתהיה לי בעיה עם הילדים. אין ממש מטפלות, וההורים שלי בקבוצת סיכון ולא יכולים לעזור. לקחתי את זה מאוד קשה, הייתי בהתמוטטות. עבדתי שם עשר שנים, ופתאום, ככה פתאום, ביי. שוק העבודה במצב נורא. ישבתי בבית עם הילדות, בדיכאון. מלבד חופשות לידה קצרות, תמיד עבדתי. מצאתי את עצמי עקרת בית, בעל כורחי. לא זיהיתי את עצמי".

בקיץ דנה מצאה עבודה חדשה, אבל היא כעת מפחדת שתאבד אותה. את הסגר האחרון צלחה איכשהו. היא ביקשה לצאת לחל"ת כי בעלה עובד חיוני ולא הייתה לה ברירה. אבל זה הגרייס האחרון שתקבל. "אם יסגרו שוב את בתי הספר זה יגמור אותי. הם יעדיפו להיפטר ממני ולקחת מישהי אחרת, או יותר נכון, מישהו אחר".

"בתקופה כזו, שבה ארגונים נלחמים על הישרדותם וצריכים לא פעם להצטמצם ולהוציא לחל"ת מבלי לפגוע ביעדים העסקיים, בלית ברירה הם יבחרו להשאיר את מי שיכול להתאבד בשבילם, ולצערי אלה לא הנשים עם הילדים על הקטנים על הראש, מוכשרות ככל שיהיו", אומרת הדס אלמוג. "זה קורה בצורה לא מודעת. אבל כשיורדים יותר לפרטים, ומבקשים להבין למה דווקא הוא נשאר ולא היא, אז שומעים מהם דברים כמו 'כי רק הוא מכיר את הלקוח המשמעותי של החברה'. אין מה להאשים את המנהל הזה שנלחם להציל את הארגון, פה נכנס התפקיד שלי כמנהלת משאבי אנוש - להעלות למודעות ולהיות שומרת הסף. אבל הרי בגלל אותן הטיות שפועלות עכשיו הוא מלכתחילה נתן את הלקוח המשמעותי יותר לגבר ולא לאישה. בסוף זה הסיפור של הקורונה".

אורי פסובסקי