אסור שבתי המשפט ימשיכו לשמש מקלט לפרסום דברי לשון הרע

דברים שנאמרים על-ידי צדדים במסגרת הליך משפטי שמתקיים במדינת ישראל חסינים מפני תביעות לשון הרע. זאת, כדי לאפשר לכל אדם להציג טענותיו בפני בית המשפט ללא חשש. ואולם, בחסינות חשובה זו יש "פירצה הקוראת לגנב" ויוצרת עוול. חסינות זו מאפשרת לאנשים להשתמש בהליך משפטי כ"כלי נשק" למטרה זרה, פרסום דיבה ולשון הרע, ובלא שיוכל הנפגע להתגונן. ומה שחמור יותר, אותם אנשים יכולים לפרסם (בכל דרך ולרבות בתקשורת) את הטענות (גם אם הן שקריות לחלוטין), בלא כל מגבלה.

פרקטיקה זו מתקיימת לצערנו לא מעט, והיא משמשת כלי איום טקטי במסגרת סכסוכים עסקיים וסכסוכים אישיים. כך לדוגמה, גורם המעוניין לאיים או לפגוע בגוף עסקי או באדם אחר, יכול לנקוט תרגיל פשוט - להגיש תביעה כלשהי, על עניין של מה בכך, ובמסגרת כתב התביעה להעלות האשמות וטענות מן הגורן ומן היקב, אשר אפילו לא קשורים לעילת התביעה.

כך למשל, הוא יטען כי הנתבע מעלים מסים, מתעמר בעובדיו או גונב מלקוחותיו. עם הגשת כתב התביעה בבית המשפט, הוא מעביר אותה לגוף תקשורת, וזה יכול לפרסם את מלא תוכנה ללא כל סיכון בתביעת לשון הרע. אדגיש כי הדברים נכונים גם אם ההאשמות בדויות לחלוטין. החסינות מפני תביעת לשון הרע מוחלטת.

החסינות הנזכרת היא פרי חקיקה ופסיקה של בית המשפט העליון (עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל), שקבע כי סעיף 13.5 בחוק איסור לשון הרע מקנה חסינות מוחלטת מפני תביעות לשון הרע. דא עקא, נראה כי בית המשפט לא לקח בחשבון את המשמעות של חסינות זו לאור האמור בסעיף 13(7) לחוק המאפשר חסינות למפרסם.

כתוצאה מפסק דין זה, נוצר מצב חוקי חדש אשר מאפשר לגורמים לתקוף אנשים וחברות באמצעות פרסום דיבתי ומשמיץ בלא כל סיכון. כאשר תביעה שכזו מתפרסמת בכלי תקשורת פופולרי, גם כאשר פונים לנפגע ומאפשרים לו כמה שעות למתן תגובה, יחסי הכוחות אינם שקולים כלל. הנפגע המושמץ הרלוונטי עדיין לא למד את כתב התביעה, עיתים הוא עדיין לא יודע עליה, וכעת הוא צריך להזדרז ולהגיב על מסכת ארוכה של טענות. חלקן כמובן שקריות ומגמתיות.

ראוי להקדים ולפתור בעיה זו. יש מקום לתקן את חוק איסור לשון הרע על דרך של איזונים בפרסום הליכים משפטיים. דרך אחת היא בהצבת סייג (בסעיף 13.7) נוסף על פרסום נכון והוגן, ולהוסיף כי לא יהיה זה פרסום נכון והוגן בטרם הונחו בפני בית המשפט טענות כל הצדדים המעורבים בהליך. זהו תיקון פשוט אשר לא מכביד, ופרשנות לו איננה נדרשת - תיקון כזה יפחית רצון לפעולות של תובע שעושה את הדברים בחוסר תום-לב, ויכול להביא לצדק.

הגבלה זו תביא לכך שעם הגשת כתב תביעה, גוף תקשורתי יוכל לפרסם רק את עובדת הגשתה, אך יהיה מנוע מלפרסם את תוכנה עד אשר יתקבל כתב ההגנה. בפרסום יהיה צורך להציג את טענות שני הצדדים.

סייג זה מאפשר לקיים הליך משפטי שעדיין חסין מפני תביעות לשון הרע, אך בד-בבד לא מאפשר לפרסם דברי דיבה ללא כל הגבלה. כך לא תתאפשר סיטואציה של פרסום כתבה סנסציונית עם האשמות קשות, ובסוף יצוין - כפי שקורה לא מעט כיום - "טרם הוגש כתב הגנה" או "מהחברה לא התקבלה תגובה".

הליך משפטי מטרתו לסייע בפתרון סכסוכים, אין מטרתו ליצור חסינות לפגיעה מכוונת. גם כלי התקשורת תפקידם לחשוף עוולות ולאפשר קרן שמש מחטאת, ואין הכוונה שיכולו לשמש במה חופשית לפרסום דברי לשון הרע. תיקון זה בחוק הוא הכרחי, ויפה שעה אחת קודם. 

הכותב הוא שותף בכיר ומנהל מחלקת לשון הרע במשרד אריאל שמר ושות'