ליברמן, ויס ובר-גפן הן רק ההתחלה: אסור להתעלם מהבריונות המינית המופנית כלפי עיתונאיות

הפעם על הכוונת: חן ליברמן, עיתונאית חדשות 13, שהצטרפה לשורת עיתונאיות שסבלו מהכפשות מיניות ברשת, והגישה תביעת דיבה נגד הצייצנים שפגעו וביזו אותה.

התביעה הוגשה בגין דברים שנאמרו ברשת הטוויטר על חן ליברמן ואשר מפאת בוטות הדברים אין מקום לחזור עליהם כאן.

ליברמן היא לא העיתונאית הראשונה בתקופה האחרונה שנאלצת להגן על עצמה משפטית מפני השתלחויות רשת על רקע מיני, וספציפית על רקע נסיבות קבלתה לעבודה. גם הפרשנית המדינית של חדשות 12, דנה ויס, בוזתה והושפלה בחודש מאי האחרון כאשר בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, צייץ דברים לגביה. ויס לא העלימה עין ויחד עם חדשות 12 דרשה התנצלות וקיבלה.

בפרשה אחרת, העיתונאית לינוי בר-גפן בחרה גם היא לא לוותר בגין ציוץ מכפיש ומבזה כלפיה וכלפי בן זוגה, ותבעה את חברת טוויטר שלא הסירה את הציוץ.

החוק למניעת הטרדה מינית מגדיר בצורה מאוד ברורה מה ייחשב 'הטרדה מינית'. אחת ההגדרות קובעת, כי הטרדה מינית תיחשב "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית".

די במילה, בכתוב או בעל-פה, שיש בה ביזוי מיני, כדי להוות הטרדה מינית אסורה, להוות הפרת חוק ולשלוח אותו למאסר של שנתיים. זאת בנוסף לזכותו של הנפגע לתבוע את הצייצן בתביעה אזרחית בגין הנזקים שגרם לו וכן לדרוש בנוסף פיצוי של עד 120,000 שקל ללא הוכחת נזק.

אז כיצד זה שהצייצנים אינם חושבים 10 פעמים לפני הקלדת הרפש על עיתונאיות המבצעות את עבודתן ומבטאות את דעותיהן בדיוק כמו עמיתיהן הגברים?

התשובה מורכבת מכמה סיבות: אי-אפשר לנתק את ציוצי המיזוגיניה החשוכים המתוארים לעיל כחלק מניסיון כולל לערער את הלגיטימיות של התקשורת, הפעם דרך אמירות מבזות ומשפילות ברשתות כלפי עיתונאיות. אולי זה לא מקרי ששלוש העיתונאיות המדוברות, שעשו דבר או שניים בחייהן המקצועיים, נחשבות בעיניי גורמים מסוימים כ"שמאלניות". אולי זה לא מקרי שאת אחד הציוצים כתב יאיר נתניהו, ושהציוצים נגד חן ליברמן נכתבו על-ידי צייצנים מהצד הימני של המפה. ואולי זה גם לא מופרך שההשפעה הגיעה מעבר לים, מהיחס הידוע לשמצה של הנשיא היוצא דונלד טראמפ כלפי עיתונאיות לאורך כל הקדנציה שלו.

וישנן גם סיבות כלליות יותר: העונשים החמורים שאמורים להיות מוטלים על מי שמטיל דופי על רקע מיני ברשתות החברתיות אינם מספיק ברורים. הטלת הסנקציות אינה נפוצה דיה, והפיצויים שנפסקים לא גבוהים מספיק. בגזרה אחרת, יותר מדי תיקים נסגרים, ויותר מדי זיכויים בעבירות מין מתקבלים במקום בו היינו רוצים לראות הרשעות. מה שבטוח הוא, שמשהו לא הופנם עד הסוף בשיח המתלהם ברשתות.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שלא נעשה די על-מנת להרתיע צייצנים הבוחרים להטריד מינית עיתונאיות המבצעות את עבודתן ומבטאות את דעותיהן בדיוק כמו עמיתיהן הגברים. ליברמן, ויס ובר-גפן הן שלוש דוגמאות בודדות למי שבוחרות לתבוע, גם על חשבון סיכון ה"פאסון" המקצועי שלהן, השקעת זמן ואנרגיות.

הגיעה העת להתייחס במלוא הרצינות לכל השמצה על רקע מיני המושמעת כלפי עיתונאית, בכל פורמט שהוא, שכן מדובר במגפה. אי-אפשר ואסור להתעלם מהבריונות המינית המופנית כלפי עיתונאיות מאחורי המקלדת. מדובר במחלה פושה שהופכת למפלצת ענק מדי יום ומשפיעה על השיח הכללי. המטרידים הם אמנם העבריינים ומפרי החוק אבל ה'מתעלמים', כמעט כולנו, מאפשרים למפלצת להמשיך ולגדול. 

הכותבת היא עורכת דין בעלת משרד עורכי דין, מומחית ומרצה בנושא הטרדות מיניות