דווקא עכשיו: מעסיקים אנשים עם מוגבלויות

זו תקופה של מספרים, אז לפני הכל: לפי אומדנים שנערכו על ידי מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, בישראל חיים כיום כ-1,493,100 אנשים עם מוגבלות, כאשר בקרב גילי 20 ומעלה יש כ-1,120,100 אנשים עם מוגבלות, 20% מכלל האוכלוסייה בגילאים אלו. מנתוני הסקר החברתי לשנת 2018 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולה שרק 52% מהאנשים עם מוגבלות בגילאי 25-64 מועסקים, לעומת 81% בקרב האוכלוסייה ללא מוגבלות. יש להניח כי מאז לא חל שינוי משמעותי. אם כבר, אני יכול לשער שאנשים עם מוגבלויות דווקא איבדו את מקום עבודתם, לאור מגפת הקורונה וצונאמי התעסוקה שהנגיף יצר.

עוד עולה כי 47% מהמועסקים עם מוגבלות מתקשים או מתקשים מאוד לכסות את ההוצאות החודשיות השוטפות של משק הבית, לעומת 27% מהמועסקים ללא מוגבלות. בנוסף, רק 30% מהמועסקים עם מוגבלות חושבים שתפקידם מאפשר קידום בעבודה, לעומת 50% משאר המועסקים, 21% מהמועסקים עם מוגבלות אינם מרוצים מעבודתם ו-50% אינם מרוצים מהכנסתם מעבודה, לעומת 12% ו-39%, בהתאמה בקרב מועסקים ללא מוגבלות.

עלייה ביצירותיות ושיפור הלכידות החברתית 

אלו נתונים לא פשוטים לקריאה, בטח לא לאדם כמוני. לפני 14 שנים, כשנה אחרי שנולד בני יהונתן, התגלה שהוא מתמודד עם אוטיזם ואפילפסיה קשה. ביום אחד, החיים השתנו. פעם, גם בשבילי, ילדים או אנשים עם מוגבלות היו שקופים, אבל יהונתן לימד אותי לקבל את האחר, והתחלתי לשאול את עצמי ואת הסביבה שאלות רבות, שחלקן נוגעות לשוק התעסוקה לאנשים עם צרכים מיוחדים.

גיליתי עתיד לא מזהיר, בדיוק כפי שהנתונים למעלה מראים. מכאן, עלה החשש לעתידו של יהונתן, שהרי לא ארצה שיהיה תלוי כל חייו בחסדי הציבור הישראלי. ביקרתי במפעלים מוגנים לאנשים עם צרכים מיוחדים וגיליתי שהם מועסקים בעבודות מונוטוניות - קיפול קרטונים, סידור ברגים וכו'. העובדים סיפרו לי שהם רוצים "להיות כמו כולם", עם עבודה מפרנסת, מכבדת ושתורמת לחברה. אני זוכר שחשבתי שה"מוגבלות" שלהם היא דווקא בכך שהם רוצים להיות "כמונו", בעוד שהאדם המצוי המודרני רוצה להיות מיוחד. הם חלקו איתי שהמשכורות שלהם נעות בין 100-150 לחודש ואינן קבועות. לכן, החלטתי לעשות שינוי בחיים, ומעסק כלל ארצי משגשג של טכנאות שיניים, הקמתי חברה למיחזור פסולת אלקטרונית, כיוון שזיהיתי שהתחום מתאים להכשרה ותעסוקה איכותית עבור אוכלוסיית האנשים עם צרכים מיוחדים.

הגשר הזה, בין אנשים עם מוגבלויות למיחזור, נקרא "אקולוגיה לקהילה מוגנת". מאז שנת 2008, העסקנו מאות אנשים עם מוגבלויות נפשיות, פיזיות, חושיות וקוגניטיביות, ברמות תפקוד שונות, בפריפריה, בתנאים סוציאליים מלאים וביחסי עובד-מעביד. בפעם הראשונה שהבאנו מחשבים לפירוק, קיבלנו מהעובדים שאלות עמוקות על מערכות ההפעלה, החלקים השונים והחומרה המגוונת. מאז, אנחנו מגלים בכל פעם מחדש, שהם לא שקופים. שהם כוח עבודה איכותי, מתפתח, מתקדם, ורסטילי ולומד. כמעט כל העובדים אצלנו עוברים הכשרות שונות והשתלבו בכל התהליכים הדרושים להפיכת הנטל האקולוגי בדמות פסולת אלקטרונית, לנכס חברתי. נלחמנו והצלחנו לעבוד כמעט כרגיל גם בימי הקורונה, בעיקר כדי לשמור על שגרת יומם של העובדים שלנו. זה חשוב להם, וזה חשוב לנו. הם הוגדרו חיוניים, אולי לראשונה בחייהם, והגאווה העצמית בשמיים. בפריזמה רחבה יותר, אנחנו חוגגים כמעט בר מצווה להקמת המפעל, ובמהלך השנים, זכינו לשלם משכורות בגובה של יותר מ-23 מיליון שקל לאנשים עם צרכים מיוחדים.

מחקרים שונים בשנים האחרונות מלמדים ששילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה מביא לשיפור במצב הכלכלי, איכות החיים, הבריאות והרווחה בקרב אותם עובדים ובנוסף, התגלה כי העסקת עובדים עם צרכים מיוחדים תורמת ליצירתיות במקום העבודה ולשיפור הלכידות החברתית. פועל יוצא הוא עלייה בפריון, כמובן. עבורנו, המטרה לא הושגה במלואה. אנחנו מאמינים שמחזור פסולת אלקטרונית צריכה להיות משימה לאומית, ואנחנו סבורים שראוי שהמודל שיצרנו ישוכפל עוד ועוד, כדי שלבני ולקבוצת האוכלוסייה שהוא משתייך אליה יהיה עתיד ורוד (או ירוק) יותר. אנחנו לא רוצים "מוגבלי מחמד", בשוליים, אלא כאלו שיובילו את התחום. יש עוד המון פסולת אלקטרונית שאפשר, צריך וראוי למחזר, לטובת הטבע והסביבה, ולטובת החברה הישראלית. 

הכותב הוא מייסד ובעלים של תאגיד אקומיוניטי ו"אקולוגיה לקהילה מוגנת", ואב לבן עם מוגבלות