בכירי עולם משפט העבודה צפויים לציין בקרוב 8 שנים לפסיקה שטלטלה את יחסי העבודה במשק. למעסיק, כך קבעה אז מי ששימשה כנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת נילי ארד, אסור בתכלית להשמיע כל עמדה בעניין התאגדות עובדיו - לא במישרין ולא בעקיפין. לא לשלוח אגרת, לא לכנס "שולחנות עגולים", אפילו לא לזרוק הערת אגב במסדרון. אם יחסי עבודה היו משולים עד אז בעיני הרומנטיקנים לנישואים, באה הנשיאה ארד והבהירה: בסיפור הזה אין יחסים של בני זוג, יש יחסי מרות. דעתו של המעסיק בכוחה ובהשפעתה, גם אם הוא מנהל זוטר, אינה שווה לזו של אחרון העובדים.
סברתי אז מעל דפיו הוורודים של עיתון זה ממש, כפי שאני סבור גם היום, שהייתה זו פסיקה נכונה ואמיצה. אבל לפסיקה ההיא, ואת זה פחות זוכרים, הייתה גם כוכבית: אמת לשעתה. הנשיאה דאז ארד קראה נכוחה את מפת הכוחות בנקודת הזמן ההיא, עשתה את מה שבתי הדין לעבודה לא תמיד מצטיינים בו וזו ההבנה של השטח, והעניקה פרשנות אקטיביסטית, "פרוגרסיבית" בלשון ימינו, שהיוותה תקדים גם בראייה בינלאומית. שמונה שנים אחרי, נשאלת השאלה האם מאזן הכוחות השתנה מאז, בכדי להצדיק שינויים כאלה ואחרים לטובת המעסיק. לעניות דעתי, התשובה הקצרה היא כן. מאזן הכוחות אכן השתנה ואם הייתי צריך לנחש, גם הנשיאה בדימוס ארד הייתה חותמת על כך היום בעצמה.
אבל לפני שנבחן את המאזן הנוכחי, תחזרו איתי רגע לשנת 2012 ואל החברה שבחצרה התחוללה הדרמה שהובילה לפסיקה ההיא: פלאפון תקשורת. הימים הם ראשית הרפורמה הגדולה בשוק הסלולר, העובדים חוששים מהבאות אבל החברה שוחה עדיין בים של מזומנים. הרווח הנקי באותה שנה מסתכם ב-698 מיליון שקל, עלות שכרו של המנכ"ל דאז גיל שרון עומדת על 341 אלף שקל בחודש, פי 29 מהשכר הממוצע של עובד פלאפון באותה עת. שנה לפני כן, אגב, עלות שכרו עמדה על 500 אלף שקל בחודש, פי-46 מהעובד הממוצע. הרעת תנאים. שרון מטפס מדי יום אל משרדו בגבעתיים באמצעות מעלית פרטית הישר מהחניון, ובחג הפסח מקבלים העובדים מסננת פסטה במתנה. השילוב הנפיץ הזה בין הניכור ופערי השכר, לבין החשש מגל פיטורים שהרפורמה אכן הביאה איתה בסופו של יום, יצר את אחת ההתאגדויות המרתקות שנראו פה. הנהלת פלאפון מצידה הגיבה בשילוב נפיץ בפני עצמו שסימל את התקופה: הרבה כוח, מעט מאוד תחכום. מנהלים החתימו עובדים על טופסי ביטול, איומים נזרקו באוויר, אתר אינטרנט הוקם לכאורה באמצעות עובדים שמתנגדים להתאגדות אבל בפועל על ידי קבלן משנה של משרד פרסום שהעסיקה החברה, והשיא: גרירת מכוניות של ראשי הוועד מהחניה הפרטית של בית ההסתדרות, שבראשה עמד אז אחד האנשים החזקים במשק ובפוליטיקה הישראלית: עופר עיני.
אז מה בכל זאת השתנה? מה לא. הפסיקה ההיא של ארד הפכה את מלאכת ההתאגדות קלה בהרבה. כבר בתוך חצי שנה בלבד מיום הפסיקה, נרשם זינוק של 60% במספר העובדים המתאגדים. במקביל, את טפסי ההצטרפות הרגילים להתאגדות החליפה הטכנולוגיה, בדמות מסרון שנשלח לכל העובדים ובאמצעותו ניתן לחתום דיגיטלית בלחיצת כפתור שאורכת שניה וחצי. בחלק מהמקרים, ארגוני העובדים מחלקים אפילו מתנות במעמד ההצטרפות - משהו שגם בית הדין הביע לאחרונה בעניינו "חוסר נוחות". מרכיב הפחד נמחק כמעט לחלוטין, וטוב שכך, אבל אפשר רק לנחש מה קרה למרכיב שיקול-הדעת.
השינויים הללו לא בהכרח מחייבים היפוך של הפסיקה, אבל הם בהחלט צריכים לאפשר מקום לאיזונים מחודשים. למשל: להכיר בהתאגדות רק אם למעלה מ-50% מהעובדים הצטרפו אליה, לעומת שליש בלבד כיום. זה שינוי דרמטי, אבל הוא ישקף תמונת מצב דמוקרטית ואותנטית יותר. והנה שוב הכוכבית: אותנטית לשעתה.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי ועיתונאי לשעבר בגלובס
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
