אי-העמדת התאגידים לדין בתיקי האלפים: רעידת אדמה בעולם המשפט

לאחרונה חשף כתב המשפט של גלובס, אבישי גרינצייג, כי היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, החליט סופית שלא להעמיד לדין את התאגידים הקשורים לפרשות 2000 ו-4000. זאת, חרף העובדה שכתבי האישום שהוגשו נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו; שאול אלוביץ', לשעבר בעל השליטה בבזק וב"וואלה"; ומו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס,כוללים שורה של עבירות שביצעו לכאורה השניים האחרונים כדי להועיל לחברות שבשליטתם.

הדיון הער שהתפתח בעקבות החשיפה החשובה הזו, התמקד בעיקר בטענות לאכיפה בררנית לכאורה מצד היועמ"ש.

אחד מהטעמים המרכזיים לכך הוא העובדה כי החלטתו של מנדלבליט מנוגדת למדיניות האכיפה ארוכת-השנים של פרקליטות מיסוי וכלכלה שמנהלת גם את "תיקי האלפים", לפיה גם תאגיד נושא באחריות פלילית, ולכן בעבירות כלכליות כמו אלה שמופיעות בכתבי האישום האמורים יש להעמיד לדין את מנהלה ו/או בעל המניות הנאשם יחד עם התאגיד שבשליטתו.

מבלי להמעיט בחשיבות הדיון בדבר אכיפה בררנית ב"תיקי האלפים" - שסביר להניח כי תזכה למקום מרכזי גם בטיעוני הסנגורים המלומדים המייצגים את הנאשמים בתיק - ברצוני להפנות את הזרקור דווקא לנקודה אחרת הנובעת מהחלטתו של מנדלבליט, אשר עשויה בהחלט להשליך על חלק ניכר מהתיקים הכלכליים המתוקשרים פחות שמתנהלים כבר כיום בבתי המשפט.

החלטה כמו זו שקיבל מנדלבליט, ועוד בתיק הדגל של הפרקליטות לשנים הקרובות, פותחת לנו הסנגורים בתיקי עבירות כלכליות פתח חדש גם בתיקים אחרים, שעד עכשיו נדמה שהיה סגור כמעט הרמטית - להפריד בין המנהל/בעל המניות שלטענת הפרקליטות עבר עבירה לכאורה, לבין התאגיד שהיה בשליטתו, ובכך לאפשר לתאגיד "להמשיך לחיות" ולשמור על שגרת פעילות מבלי שעננה פלילית כבדה תרחף מעליו ותשפיע גם על הדוחות הכספיים שלו (ביאור, הערת "עסק חי"), גם על מינופו (נורות אדומות בחברות הדירוג) וגם על רישיונו (למשל בגופים הדורשים רישיון כגון חברות ביטוח, נותני שירותים פיננסים, חברות שמירה וכו'').

אפשר לצפות כי מעתה והלאה נימוקיו של היועמ"ש בעניינם של בזק ו"ידיעות" ישמשו בסיס גם לטענות בתיקים אחרים, וכי עקרונות השוויון והחובה לאכוף את הדין הפלילי ללא משוא-פנים יובילו סנגורים רבים להדגים כיצד המקרה שלהם דומה לתיקי האלפים בכל הנוגע להבחנות שעשה היועמ"ש בעניינם של התאגידים; ואם לא - הרי שתיטען טענת בררנות.

למשל, הנימוק של מנדלבליט לפיו האינטרס הציבורי הראשון במעלה הוא לנהל תיק נגד בעלי התפקיד בחברה, אנשים "בשר ודם", בין היתר כדי למנוע את עיכובו של ההליך הפלילי בחודשים רבים, נכון גם בתיקי עבירות כלכליות רבים אחרים - ולפעמים אף באופן מובהק הרבה יותר.

לטעמי, במקרים המתאימים, ויש כאמור לא מעט כאלה, סנגור מוכשר יבקש לטעון טענה המבוססת על היקש בין נימוקי היועמ"ש בתיקי האלפים למקרה בו הוא מטפל. ברור לחלוטין כי כל נאשם שמתווסף לכתב האישום מסבך ומאריך את ההליך, ובתיקים מורכבים, מחזה שכלל אינו נדיר כשמדובר על פשיעה כלכלית, ודאי יהיו מקרים שבהם יימצאו אותן נסיבות ששימשו את היועמ"ש כבסיס להחלטתו ב"תיקי האלפים".

נימוק נוסף של היועמ"ש לפיו אין להעמיד לדין את בזק בשל העובדה כי היא כבר לא בשליטת אלוביץ', לא מעסיקה יותר את בעלי התפקיד שהיו מעורבים בעבירות לכאורה, והיותה חברה ציבורית הנסחרת בבורסה.

אלא שגם עמדה זו של היועמ"ש נסתרת פעם אחר פעם בהחלטותיה של פרקליטות מיסוי וכלכלה והפרקליטויות האחרות, שמעמידה לדין תאגידים גם אחרי שאלה כבר עברו ידיים או "נפטרו" מבעלי התפקיד המעורבים בכתב האישום. עמדת היועמ"ש עשויה לסייע גם להם במקרים המתאימים.

להנחתי, לא יחלוף זמן רב עד שהסוגיה הזו תגיע גם לפתחם של בתי המשפט. כשמצד אחד ניצבת החלטה מנומקת בתיק דגל שנתן לא אחר מאשר הדמות המשפטית הבכירה בשירות המדינה, וכשמהצד השני יונח תיק שנסיבותיו דומות באופן מובהק לאלה הרלוונטיות שעמדו בבסיס החלטתו בתיקי האלפים - יתקשה מאוד בית המשפט להימנע מגזירה שווה, כפי שמתחייב מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית. שהרי דמם של נאשמי תיקי הדגל אינו סמוק יותר מדמו של נאשם "רגיל" . 

הכותב הוא עורך דין ממשרד גולדמן ושות', מומחה למיסוי, עבירות כלכליות ואיסור הלבנת הון 

*** חזקת החפות: יודגש כי גם לאחר ההחלטה להגיש כתב אישום נגדם, ראש הממשלה בנימין נתניהו, איריס ושאול אלוביץ' וארנון (נוני) מוזס מכחישים את המיוחס להם, לא הורשעו בביצוע עבירה, ועומדת להם חזקת החפות.