המגפה, שלטון החוק ומחיר השלום: אלה עשרת ההישגים העיתונאיים החשובים של 2020

 המטוס המוכחש. בעיגול: נחום ברנע / צילום: רויטרס-MALCOLM DENEMARK, עינת לברון

ההישג: החשיפה כי הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות נחתמו בכפוף למכירת מטוסי F35  
העיתונאי: נחום ברנע, "ידיעות אחרונות"

בדיוק לפני שנתיים, בנובמבר 2018, פורסם כי נחום ברנע לא ימשיך לכתוב את טורו השבועי במוסף לשבת של ידיעות אחרונות. מעט קודם לכן, באוקטובר, מלאו לו 74 שנים. כשגיל הפנסיה כבר הרחק מאחוריו, אפשר היה להניח שעתידו המקצועי צפוי לכלול צמצום הדרגתי של נוכחותו בידיעות עד ליציאה המלאה לגמלאות. במקצוע שבו התמחה כל חייו זה אפילו נחשב סוג של סוף טוב, יותר ממה שרובנו יכולים לצפות לו.

אלא שלברנע, כך התברר, היו תוכניות אחרות, והכוונה היא דווקא לא לעובדה שביטולו של הטור התבטל בעצמו במהירות, על רקע כניסתה של ישראל למערכת בחירות. באוגוסט השנה הוא היה אחראי לחשיפה מהדהדת - מהסוג שמאלץ את כל כלי התקשורת האחרים ליישר קו ולשנות את סדר היום שלהם בהתאם - כשפרסם כי הסכם הנורמליזציה עם האמירויות כולל גם הסכמה ישראלית לכך שהאמריקאים ימכרו למדינה הערבית את מטוס הקרב F–35 כחלק מעסקת נשק ענקית. "אמור מעתה, לא שלום תמורת (ויתור על) סיפוח, אלא שלום תמורת נשק מתקדם ו(ויתור על) סיפוח", סיכם ברנע את ממצאיו.

הסיפור שהביא ברנע היה חשוב משתי סיבות עיקריות. ראשית, הסיבה המיידית: נתניהו הקפיד לחזור שוב ושוב על המסר הקליט שלפיו מדובר ב"שלום תמורת שלום", ולפחות בתחילת הדרך גם העיתונאים הספקנים נאלצו פחות או יותר להדהד את מסריו (בתוספת עניין הוויתור על הסיפוח). הפרסום בידיעות הוסיף נדבך עובדתי חשוב לדיון הציבורי ולהבנת האדנים שעליהם מושתת ההסכם.

שנית, החשיפה סיפקה עדות נוספת לדרך שבה מנהל נתניהו את המדינה בשנים האחרונות: ללא קבלת החלטות מסודרת (מערכת הביטחון כלל לא הייתה שותפה לדיונים), ללא שקיפות מינימלית, וללא שמץ של בושה או נטילת אחריות (נתניהו הגדיר בתחילה את הפרסום "פיק ניוז", ולפחות חלק מאוהדיו ממשיכים לטעון כך, תוך דבקות במשהו שנע בין גלגול עיניים לעיוורון).

ויש גם סיבה שלישית. החשיפה של ברנע הייתה מקרה שהולך והופך נדיר שבו כותרת ראשית של עיתון - כן, הדבר הזה מנייר שיוצא פעם ביום - היא זאת שמטלטלת את כל השאר וקובעת את סדר היום. כשהוא כבר משקיף על סופה של הקריירה העשירה שלו, כשהעיתון שבו הוא כותב נתון במשבר כלכלי וערכי עמוק מאי פעם וכשהכיוון הכללי כבר נראה ברור, התעקש ברנע לצאת לעוד ריקוד קטן אחד, אולי אחרון, רגע לפני שהמילה האחרונה נכתבת.

יונתן כיתאין

 חתונה חרדית בזמן הקורנה. בעיגול: ישראל פריי / צילום: Oded Balilty, Associated Press

ההישג: דיווח של עיתונאי חרדי על הפרת ההנחיות במגזר 
העיתונאי: ישראל פריי, המקום הכי חם בגהינום ודמוקרטיוי

מעטים בציבור - וגם בברנז’ה העיתונאית - הכירו את השם ישראל פריי בימים הלא מאוד רחוקים שלפני תקופת הקורונה. העיתונאי החרדי שעבד בשנים האחרונות - עד שפוטר - ברשת המקומונים קו עיתונות, היה כבר אז, כך מתברר, עוף מעט שונה בסצינה השוקקת של התקשורת החרדית, אך נדרשה מגפה עולמית כדי להציף מעל פני השטח את ההתנהלות מעוררת ההערכה שלו.

***לראיון המלא של דרור פויר עם ישראל פריי במגזין פירמה לחצו כאן***

לכאורה פריי בסך הכל עשה את תפקידו: בימים שבהם ישראל נכנסה לסגר שני הוא דיווח על מה שבאמת קורה במגזר שאותו הוא מסקר, והעלה עוד ועוד סרטונים וציוצים שחשפו את הפערים המקוממים בין הנחיות המדינה לבין מה שהתרחש בערים החרדיות בפועל. אלא שבמציאות שבה אנחנו חיים לא מדובר בעניין של מה בכך.

עידן הרשתות החברתיות הפך את החברה הישראלית ואת התקשורת שמסקרת אותה למקוטבת ומחנאית מאי פעם. אוסף של שבטים שנעים בערבות הטוויטר ומדי פעם מתנגשים אלה באלה, וממשיכים הלאה חבולים אל עבר הדיון האוטומטי הבא, שבו כל הצדדים יסתדרו שוב על פי מערך ידוע מראש. כשקלמן ליבסקינד יצא לפני כמה חודשים בטור שכתב נגד עיתונאים ממחנה הימין, כמעט כל "אומת הטוויטר" התייחסה אליו כאל שחקן שהבקיע גול עצמי (מימין כעסו, משמאל צהלו, אבל איש כמעט לא התייחס לפן העקרוני).

ובעולם שבו הטור של ליבסקינד הוא גול עצמי, פריי הוא כמעט מתאבד שיעי. החברה החרדית היא לעומתית ומסתגרת מעצם טיבה. ופריי, כך נראה, צעד אל תוך האש הזאת בעיניים פקוחות. הוא איבד את עבודתו (על רקע דיווח בנושא שאינו קשור לקורונה), מתמודד עם הצקות והטרדות בלתי פוסקות ומשלם מחירים נוספים. בתוך כל התופת הזאת, התנהלותו מעלה גם את השאלה החשובה מהי באמת טובת המחנה, והאם הגישה ה"לא פטריוטית" שלו היא גם בחירה בנתיב שאינו נאמן רק לשליחותו העיתונאית, אלא שעשוי בסופו של דבר להציל חיים.

יונתן כיתאין

 בדיקות קורונה בכנסיה באיטליה. בעיגול: נדב איל / צילום: רויטרס CIRO DE LUCA, וצילום מסך

ההישג: דיווח מעמיק, אמין וקומוניקטיבי לאורך כל משבר הקורונה 
העיתונאי: נדב איל, חדשות 13

פעם, לפני כמעט נצח, או משהו כמו שמונה–תשעה חודשים, התנהלו בתקשורת הישראלית דיונים ו–ויכוחים סביב השאלה עד כמה הנגיף הזה מסין הוא באמת ביג דיל, והאם לא יכול להיות שאנחנו קצת מגזימים עם הפאניקה לגביו. נדב איל, כך התברר די מהר, התייצב בצד הנכון של ההיסטוריה וזיהה שמדובר בעניין רציני ששווה ללמוד אותו לעומק, אבל האמת שלדעתי לא זה הסיפור.

***לראיון עם נדב איל וערד ניר במגזין פירמה לחצו כאן***

קצת כמו במתמטיקה, גם בעיתונות הרבה פעמים מה שחשוב הוא לא התוצאה אלא הדרך, ובראשית ימי הקורונה איל היה חלק מקבוצת עיתונאים שהזכירה לנו לרגע מהי הדרך הזאת.

כשהחיים של כולנו נעצרו כחלק מתסריט בלתי נתפס, מצאנו את עצמנו פתאום צמאים לידע כמעט במובן הגולמי שלו - גרפים, מספרים, תקצירים של מאמרים מדעיים - ואיל היה בין העיתונאים הבולטים שהשכילו להתייצב שם ולעשות את מה שעיתונאי אמור לעשות: לקלוט תוך זמן קצר כמות גדולה של מידע חדש, ולפלוט אותו החוצה כשהוא בתצורה נאמנה מספיק למציאות המורכבת, אבל גם מפושטת וקומוניקטיבית.

חלק ממה שאפשר לו לעשות את זה היה השינוי שעוברת התקשורת. הדיונים כבר לא מוגבלים לאולפני הטלוויזיה שכופים שיח שטחי ברוב המקרים, ובכלל לא מוגבלים לתקשורת הממוסדת. באמצעות חשבון הטוויטר שלו, איל - איש חדשות חוץ להזכירכם, לא כתב בריאות - הצליח לכונן את עצמו כאחד ממקורות הסמכות בתחום, תוך שהוא משתמש בצורה נכונה ביתרונות המדיום.

אם התקשורת המסורתית כופה על העיתונאי המדווח עמדה של יודע כל ומחייבת אותו "להביא כותרות" באופן יומיומי, הרשת החברתית מאפשרת לו לנהל שיח לא פורמלי, להיות האיש שמנסה להוביל את הדיון - תוך ניצול הבולטות והמוכרות שלו - אבל לאו דווקא זה שקובע את השורה התחתונה שלו. לתקופה קצרה בתחילת המגפה, לפני שחזרנו שוב לאותו לופ אין סופי, זה עוד היה אפשרי.

יונתן כיתאין

 "אנשים רצו אוזן קשבת". מתוך "הצינור". בעיגול: גיא לרר / צילום: אריק סולטן, ומתוך חדשות 13

ההישג: פרויקט "תעבירו את זה הלאה"
העיתונאי: גיא לרר, רשת 13

סכום של 18.5 מיליון שקל הועבר ל–9,500 משפחות אחרי ש–21 אלף ישראלים (בהם גם נשיא המדינה) תרמו את המענק שקיבלו מהמדינה (750 שקל).

זה קרה בזכות פרויקט "תעבירו את זה הלאה" של "הצינור" ברשת 13. העיתונאי ומגיש התוכנית גיא לרר מספר שהמיזם צמח אקראית. זה התחיל מפוסט שעלה לעמוד הפייסבוק של התוכנית במטרה לבדוק את ההיענות. אלפי תגובות הובילו לכך שרגע לפני שידור הוחלט לצאת לדרך עם יעד כספי צנוע של 300 אלף שקל. לרר מספר: "תוך כדי שידור העורך צורח לי באוזניה שבכל ‘רפרוש’ הסכום עולה בעוד 100 אלף שקל. כשהגענו למיליון שקל באותו ערב כולם התלהבו אבל לי נפל כובד על הכתפיים, הבנתי שזה הולך להיות קשה". בשלב הבא חבר המיזם לגופים ולעמותות והקים ועדה המורכבת מצוות של נשים שתחליט על חלוקת הכסף.

בתוך כך, אי אפשר שלא לתהות האם במדינה מתוקנת אמורה תוכנית טלוויזיה לגייס מהציבור כסף לנזקקים. גם לרר מבין את העיוות. "יש פה ממד סאטירי. אנחנו עוסקים בעיתונות, יכולתי לעשות מאה כתבות על כמה הממשלה לא מצליחה לקבל החלטות דיפרנציאליות, אבל בסוף הפרויקט סיפר את הסיפור בצורה הכי טובה", הוא אומר ל"פירמה".

הצינור חתומה על כמה פרויקטים חברתיים–צרכניים ומתבקש לתהות מה המיזם הבא. "אני צריך לרפא את עצמי נפשית אחרי התקופה הקשה והעוצמתית הזו, זה פניות מאלפי אנשים גם באמצע הלילה, עם שאלות מוצדקות כמו למה הוא קיבל ואני לא. תחקירני התוכנית הפכו לעובדים סוציאליים, זה כבר לא רק כסף אלא אנשים שרק רצו אוזן קשבת. היו איומים בהתאבדויות, כל תסריט הכי קיצוני היה שם.

אחרי הפרויקט פנה אליי מישהו בכיר בממשלה וביקש שנעשה פרויקט שיזיז משהו שהוא לא מצליח לקדם. אמרתי לו ‘אתה לא חושב שזה קצת דפוק? אתה זה שאמור להזיז דברים’. הייתה הצעה גם שנקים מערך אפידמיולוגי עם מתנדבים על בסיס התוכנה שהקמנו לפרויקט עם וויקס. במערכת התלהבו ואמרתי להם, בואו נעצור שנייה ונזכור שבסוף משלמים לנו כדי לעשות תוכנית טלוויזיה. זה אולי מפתה להתלבש על דבר כזה, אבל צריך גם צניעות וענווה ואיזון".

מיכל רז חיימוביץ'

 סיקור עקבי של המחאה. בעיגול: אור־לי ברלב / צילום: AP-Ariel Schali, בן כהן

ההישג: סיקור עצמאי של מחאת בלפור
העיתונאית: אור־לי ברלב, עצמאית

חייבים להעריך את אור-לי ברלב על ההתמדה, על המחיר ששילמה וגם על ההכנסה היפה שיש לה מעיתונות עצמאית. כל הכבוד. בלי ציניות. ברלב היא כלי תקשורת של אישה אחת, שמצא לו נישה - שילוב של עיתונות עצמאית עם אג'נדה, עם קוראים-גולשים-צופים אדוקים.

***לראיון עם אור-לי ברלב במגזין פירמה לחצו כאן***

מבחינתה של ברלב היא עושה את העבודה שאף אחד לא רוצה לעשות בתקשורת הממוסדת. למשל, ביקורת על ראש הממשלה בנימין נתניהו - הרי מי בתקשורת מדבר עליו בכלל? סיקור ההפגנות בבלפור - מישהו שמע עליהן? ביקורת על מתווה הגז - מי בכלל כותב על הנושאים האלה? ברלב מסבירה שהתקשורת הממוסדת בכלל לא מתעסקת במה שחשוב לציבור, לא מתעסקת בשאלה "מה טוב לציבור?".

מאחר שכותב שורות אלה פחות יודע מה הציבור רוצה, הצצתי בכלי תקשורת שונים כדי לבדוק "מה לא חשוב לציבור". הנה כמה כותרות: החלטות קבינט הקורונה, מצב האבטלה, ניתוח שוק הנדל"ן, משמעות דירוג האשראי של ישראל, טילים ורקטות בדרום, מי ישלם על ימי הבידוד, בחירות בארה"ב ובני הזוג של קיילי מינוג לאורך השנים (הכתבה היחידה שגם נקראה).

אז מה כן מעניין את הציבור? לטוויטר של ברלב הפתרונים - המחאה בבלפור נגד נתניהו, התיקים של נתניהו, פרשת הצוללות של נתניהו, ביקורת על כחול לבן שהצטרפה לנתניהו. מגוון.

הביקורת שלה, לפיה התקשורת מנותקת מהעם דומה מאוד לדברים שנאמרים על ידי האנשים שנמצאים בדיוק בצד השני של המתרס, אלה שזוכים לכינוי "שופרים" ומבטאים את עמדותיו של נתניהו. הטענות של ברלב על "שתיקת התקשורת", כמוהן כאותו גולש בפייסבוק ששם לינק לידיעה ב-ynet וכותב "על זה לא תשמעו בתקשורת".

אם החלטת שאת אקטיביסטית, אז תהיי אקטיביסטית. וברלב ממש טובה בזה. פחות ברורה ההתהדרות בתואר "עיתונאי". מה זה בכלל "עיתונאי"? האם כל מי שמשדר הפגנה ברשתות החברתיות הוא כזה, או אולי כל מי שיש לו תוכנית בטלוויזיה?

הנה מבחן קטן שיכול לעזור: הגיעה לידך ראיה שמסבכת או מטהרת לגמרי נתניהו בכל אישומיו - בניגוד לעמדתך. האם את/ה מפרסם? כשאני מריץ בראשי את השאלה הזאת על עיתונאים, התשובה "כן" מיוחסת יותר לעיתונאים "ממוסדים" או עיתונאים "עצמאיים", פחות לעיתונאים "אקטיביסטים".

זה לא דיס לאור-לי ברלב, אלא הרמה לעיתונות שפשוט עושה עיתונות. אג'נדה זה טוב, אבל לא יכולה להיות חזות הכול. האזרח שבי שמח שיש אור-לי ברלב, העיתונאי פחות.

אנדרה טבקוף

 החשיפה של בוקר. לא רק במגרש הפלילי. בעיגול: אלמוג בוקר / צילום: פליקר, רונן פדידה

ההישג: חשיפת פרשת "הקטינות והכדורגלנים" 
העיתונאי: אלמוג בוקר, חדשות 13

באמצע חודש יוני השנה חשף כתב חדשות 13 אלמוג בוקר את מה שיכונה מאוחר יותר "פרשת הקטינות והכדורגלנים". בוקר דיווח כי שני כדורגלנים בכירים ומוכרים מאחת מקבוצות הכדורגל של ליגת העל, קיימו יחסי מין עם שתי נערות קטינות, שעוד לא מלאו להן 16 שנים, ותלונה שהוגשה למועדון הכדורגל (בהמשך יתברר שמדובר במכבי ת"א) וכן לבית הספר שבו לומדות הנערות, על ידי המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית.

לאחר הפרסום של בוקר הבינו במשטרה את חומרת האירוע והחלו בחקירה פלילית כדי להחליט האם מדובר בעניין פלילי של בעילה אסורה בהסכמה או בסוגייה מוסרית. אמנם בשלבים בראשונים הוטל צו איסור פרסום על שמותיהם של שני הכדורגלנים, אך בהמשך הם דלפו, וצו איסור הפרסום על שמם של עומר אצילי ודור מיכה, הוסר.

חשיבות הסיפור שפרסם בוקר הייתה בהצפת סוגיית השימוש לרעה של גברים מפורסמים מול נערות צעירות, ללא קשר לשאלה האם הן בגיל ההסכמה או לא. הכדורגלנים אמנם טענו שחשבו שמדובר בנערות בוגרות, בגיל ההסכמה, אולם הדיון הציבורי התרומם מעל לכך. מצד אחד, הנערות ספגו הכפשות איומים והשפלות ברשת, אולם מנגד הפגנות תמיכה של נשים נערכו למענן, שר התרבות והספורט חילי טרופר התייצב והבהיר כי אין לראות בהן את האשמות, והכי חשוב - הבעלים של מכבי ת"א מיטש גולדהאר נקט עמדה מוסרית, ובאופן שלא היה מקובל בתרבות הישראלית עד אז, קיבל החלטה ראשונית על השעיית השחקנים, ובהמשך על הרחקתם מהקבוצה לצמיתות. בסופו של דבר, התיק נסגר ונגד השחקנים לא הוגשו כתבי אישום.

בוקר סיקר את הפרשה לכל אורכה. עם החשיפה סיפר בוקר כי הוא התלבט קשות האם לפרסם את הסיפור מפאת גילן הצעיר של הנערות ומחשש שהפרסום יגרום להן יותר נזק מתועלת. בכל שלב הוא הבהיר כי גם אם בסופו של דבר לא יימצאו די ראיות, חשוב לזכור שהנערות הן הקורבן, והכדורגלנים ניצלו אותן באופן מחפיר. הנושא יצר דיון ציבורי - לעיתים סוער אבל חשוב - ולחשיפה ולאופן הסיקור של בוקר הייתה חשיבות בהצבת זרקור שנוגע להתנהגות מול נשים בכלל ונערות צעירות בפרט.

ענת ביין-לובוביץ'

 נתניהו. המשוכנעים השתכנעו. בעיגול: גידי וייץ / צילום: יח"צ פלאש 90, תומר אפלבאום "הארץ"

ההישג: חשיפת שינוי גרסאות ראש הממשלה בחקירתו 
העיתונאי: גידי וייץ, "הארץ"

במשך למעלה משנתיים נחקר ראש הממשלה בנימין נתניהו באזהרה על החשדות נגדו. במהלך החקירות נדרש נתניהו לענות על שאלות רבות הנוגעות ליחסיו עם בעלי הון, מו"לים ואפילו בני משפחתו. החקירות תועדו כמובן בכתב והניבו פרוטוקולים של אלפי מילים. חלקן דלף לעיתונות, אך היה זה כתב "הארץ" גידי וייץ, שקיבל ופרסם חלק משמעותי מתמלילי החקירה באופן נרחב.

בחודש אוקטובר השנה התפרסמו במוסף "הארץ" ציטוטים מחקירות נתניהו שחשפו, בין היתר, את שינוי הגרסאות של נתניהו בנוגע להקלטת השיחות עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, הקשרים עם בעלי בזק לשעבר שאול אלוביץ והמליארדר ארנון מילצ’ן. בנוסף, כללו התמלילים גם התייחסות ותובנות של נתניהו להתנהגויות של רעייתו שרה ובנו יאיר.

תמלילים מחקירות נתניהו כיכבו בלא מעט כלי תקשורת - ועיתונאים רבים היו חתומים על חשיפות מעין אלה. הפרסום של וייץ גילה פרטים חדשים, אך בעיקר זכה למסגור עוצמתי ועורר סערה. אך כפי שמקובל בכל הקשור לנתניהו - המצדדים ברה"מ צידדו אף יותר ויצאו באופן נחרץ נגד הפגיעה לכאורה בזכויותיו.

ענת ביין-לובוביץ'

 ביטוח לאומי. החוק היבש דווקא נרטב. בעיגול: ציון נאנוס / צילום: בר אל, רונן פדידה, חדשות 12

ההישג: כתבה בנושא אי מתן כפל קצבאות הובילה לשינוי המצב
העיתונאי: ציון נאנוס, חדשות 12

סיפורים עיתונאיים רבים מפורסמים במטרה לשנות את המציאות, אבל נדיר שזה מצליח באופן כל כך ישיר, ברור ומיידי, לא באופן תודעתי אלא באופן פרקטי, בחיים האמיתיים. במאי השנה פרסם עיתונאי חדשות 12 ציון נאנוס כתבה על אזרחים שנפגעו תעסוקתית - הם הוצאו לחל"ת, אך אינם זכאים לדמי אבטלה בגלל תקנה בביטוח הלאומי שלא מאפשרת כפל קצבאות.

הנושא הוצג באופן מרגש, בצורה שאי אפשר היה להישאר אדיש אליה, ובאמצעות הצגת סיפורה האישי של קשישה מתל אביב, שהוצאה לחל"ת ובגלל שקיבלה קיצבת זיקנה נשללה ממנה האפשרות לקבל דמי אבטלה. הכתבה האירה את המצב אבסורדי שבו כתוצאה מהחוק היבש נפגעו דווקא האוכלוסיות המוחלשות ביותר. הכתבה הכתה גלים במערכת הפוליטית ובעקבותיה הורה שר האוצר ישראל כ"ץ לגבש מתווה שיביא לביטול כפל קצבאות בתקופת הקורונה והחזרת כספים.

ענת ביין-לובוביץ'

 אסתר חיות. פרסמה אמות מידה. בעיגול: קלמן ליבסקינד / צילום: אורון בן חקון, יונתן בלום

ההישג: הטלת זרקור על ניגודי העניינים בבית המשפט העליון
העיתונאי: קלמן ליבסקינד, "מעריב"

בקיץ האחרון פרסם קלמן ליבסקינד ב"מעריב" שורה של רשימות העוסקות ב"תופעת ניגוד העניינים אצל שופטי בית המשפט העליון" (לכאורה). ליבסקינד הביא שורה של מינויי שופטים והחלטות שניתנו על ידי מי משופטי העליון, תוך מה שמהווה, לשיטתו, ניגוד עניינים חמור. לדוגמה, טען ליבסקינד כי הנשיאה אסתר חיות לא פסלה עצמה מלדון בעניינן של חברות ביטוח, אף שבעלה, עו"ד דוד חיות, עוסק בייצוגן.

עוד נטען לגבי חיות כי היא לא נמנעה מלדון בערעורים על החלטותיה של השופטת ענת ברון (כיום שופטת בעליון בעצמה), אף שהשתיים מצויות ביחסי חברות. רשימות אלו עוררו הדים רבים ותזת "ניגוד העניינים" המוכרת עלתה לסדר היום. מקטרגי מערכת המשפט בימין עטו על רשימותיו של ליבסקינד כמוצאי שלל. כמה מחברי הכנסת שהם שחקנים קבועים בקרב נגד העליון הגדילו ונקטו צעדים נוספים: ח"כ שלמה קרעי (הליכוד) הגיש תלונה נגד חיות לנציב התלונות על השופטים (התלונה נדחתה) וח"כ בצלאל סמוטריץ’ (הבית היהודי) העלה הצעת למינוי ועדת חקירה לנושא.

בהמשך פרסמה הנשיאה חיות אמות מידה באשר למקרים בהם נדרש שופט לפסול עצמו מלדון, וכן פורסמה רשימת המנעויות של השופטים השונים. אם כן, גם בכל הנוגע למדד ההשפעה, רשימותיו של ליבסקינד קנו ביושר מקום של כבוד במוסף.

אולם, מעל כל אלו נותרה שאלה אחת מרחפת: קשה לומר כי אכן מדובר ב"חשיפה" או ב"תחקיר", אלא בהצפת ומסגור מחדש של מידע שהיה ידוע, לפעמים שנים רבות קודם לפרסום של ליבסקינד.

דוד ורטהיים

 כחלון וכרייף. פרשה שהסתיימה ללא חקירה. בעיגולים: איתי רום, שרון שפורר / צילום: צילום מסך חדשות 13, עדי אורני, כדיה לוי

ההישג: כך פעל כחלון למינוי השופטת אתי כרייף 
העיתונאים: שרון שפורר, "המקום הכי חם בגיהנום" ואיתי רום, "המקור", רשת 13

בתחילת פברואר 2020 כולם עוד דיברו על היחסים של יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר, עו"ד אפי נוה, עם השופטת אתי כרייף, שהובילו לזימון של השניים לשימוע לפני הגשת כתב אישום נגדם בפרשה המכונה "מין תמורת מינוי".

אבל אז הפתיע תחקיר משותף של כתב חדשות 13 איתי רום ותוכנית "המקור" עם שרון שפורר מאתר "המקום הכי חם בגיהנום" כשחשף שגם לשר האוצר דאז, משה כחלון, שישב בוועדה לבחירת שופטים, היה קשר אישי עם אותה כרייף שמונתה לשופטת על ידי הוועדה.

בתחקיר התברר כי ב-7 באפריל 2018 התכתב כחלון, עם כרייף. ההתכתבות שהתגלתה במסגרת חקירתה של כרייף במשטרה, איך לומר, הסעירה את הדמיון. "היי חשבתי לעצמי אם מזדמן לך ומתאפשר לעבור בסביבה בדרכך לחגיגות המימונה.. אפשר להקדים את נטל הראיה ולו לקצת", כתבה כרייף לכחלון.

משאר התכתובות שנחשפו במהלך חקירת הפרשה עלה כי אין הכוונה לנטל ראיה בבתי המשפט. כחלון כתב לכרייף כי "זה רעיון מעולה אך לצערו זה לא יתאפשר", והיא השיבה: "חבל.. אני לבד הערב וממש רציתי להרים את נטל הראיה".

בהודעה נוספת כתבה השופטת לשר: "תודה רבה על האמון שנתת בי מלכתחילה. אין סיכוי שאאכזב אותך. בכל מובן אפשרי. נשיקות. אוהבת אותך". עוד התברר כי כרייף ניסתה למחוק את ההתכתבויות בינה לבין שר האוצר.

אחרי התפוצצות הפרשה טען כחלון כי תמך במינויה של כרייף מסיבות ענייניות וטהורות. עם זאת, כחלון לא גילה לציבור או לחברי הוועדה כי הוא מכיר את כרייף באופן אישי.
ובכלל, המידע על הקשר שהיה בין כחלון לבין כרייף עורר שאלות באשר להחלטת המשטרה לא לחקור את כחלון.

בהמשך גדלה התמיהה על ההחלטה שלא לחקור את כחלון כשפורסם שהוא נפגש עם כרייף ושוחח עמה גם בתקופה שקדמה לבחירה לשיפוט על-ידי הוועדה לבחירת שופטים. וכך, הסתיימה הפרשה. ללא חקירה, ללא בירור העובדות לעומקן, עם טעם מר בפה ועם נטל הראייה. כך או אחרת, טפח משמעותי נוסף של חשש לאי סדרים בעבודת הוועדה נחשף, ואיתו פגיעותו של שלטון החוק.

חן מענית