יצירה טלוויזיונית בזמן קורונה: אנחנו הסטארט-אפיסטים החדשים

לא מעט מבין יוצרי הטלוויזיה הישראלים, ואני בניהם, מתפרנסים היום בשפות זרות. חזרתי לכתוב את "שעת נעילה" לכאן 11, כי העצבים החשופים שלי, כמו של יוצרים ישראלים אחרים, נשארו בארץ. אבל החולין שלנו הועתק להוליווד, לאירופה, לאסיה ואפילו לאוסטרליה.

באופן אישי מעולם לא חלמתי על הוליווד, אבל חוסר היציבות המוחלט ששורר במקצועות שלנו בישראל, דחק בי ובשותפים שלי לחפש אופק בחוץ. תקציבי הדרמה ברוב גופי השידור בארץ ממשיכים להצטמצם, ואנחנו משתדלים, עד כמה שאפשר, להביא משקיעים זרים, לייצא תוכן ישראלי, לשלב בין העולמות, ולא להרפות גם ממסך בעברית.

ממשלת ישראל לא מעודדת הפקות זרות להגיע. בניגוד לעשרות מדינות אחרות, היא לא מאשרת החזרי מס, למשל, לסדרה אמריקאית שתבחר להצטלם בנגב. כזו תצטלם אצל מי שכן יתמרץ, במרוקו ובירדן, בניו זילנד ובקנדה, בפולין ובמלטה. היא תביא איתה פרנסה למאות משפחות.

אז אנחנו, אימצנו התנהגויות של סטארט-אפיסטים, וגם הפכנו למתווכי הכפר הגלובלי המתגבש בהדרגה לקהילת יוצרי הדרמה. מחליפים רעיונות, מפיקים ביחד, מדלגים בין שש יבשות. בניגוד אלינו, תסריטאי שבדי או הודי לא סובל, בדרך כלל, מהצורך הקיומי לחפש מקום אחר להפיק בו את הסיפור שלו, אבל גם הוא נפתח לגלובליות.

עולם הטלוויזיה היה בפריחה

רגע לפני המגיפה, המקצוע שלנו צעד אל פסגה שאיש לא העז לחלום עליה. זו הייתה שנה שבה הופקו 493 סדרות מתוסרטות בארה"ב. 16 פלטפורמות התוכן הגדולות התחייבו להשקיע 100 מיליארד דולר במסך, ב-12 החודשים הבאים. נטפליקס לבדה מימנה יותר תוכן משהתעשייה כולה יחד הפיקה בשנת 2005.

סיכוייו של יוצר להגיע למסך גדלו פלאים. אותנו, כמפיקים וככותבים, הטרידו שתי דאגות. הראשונה, היא שכמות סדרות כזו מבטיחה שהיצירות שלנו ייבלעו בתהומות מדפי ספרייה של שירות סטרימינג. נשקיע שנים מחיינו בפרויקט, נדמם ונדמע עליו, והוא ייעלם עוד לפני שעיני צופים ישזפו אותו.

החשש השני, הוא שהתחרות הורגת את היצירתיות. זה חוק עתיק בטלוויזיה. כשהתחרות בשיאה, מנהלים מפחדים להעז בניסיונות, ונצמדים לנוסחה בטוחה.

המחסור במנהלי דרמה מנוסים המסוגלים להכיל את היקף ההפקות העצום, וללוות אותו יצירתית, גורם לקריסה תחת העומס. רבים מהם נצמדים בחוסר ביטחון לאלגוריתמים, לרשימות "עשה ואל תעשה", המגדירות איזו תבנית הצליחה להביא קהל בשנה הקודמת.

אבל במבחן התוצאה, הסדרות שישברו את שיאי הצפייה יהיו אלה שכל גופי השידור טרקו בפניהן דלתות במשך שנים. הן הבולטות והמסעירות, דווקא כי הלכו נגד הנוסחה.

אבל בעיקר, היינו אופטימיים, רגע לפני המגפה, כי התבררה סופית התשובה לחידה שליוותה אותנו שנים: האם ישרוד בסופו של דבר מונופול נטפליקס אחד, כשם שיש גוגל אחד, ויוטיוב אחד?

ב-2019 כבר היה ברור שמשפחה אמריקאית ממוצעת מנויה ל-3.8 שירותי סטרימינג שונים, וזו רק ההתחלה. נטפליקס לא נתפסת כחלופה לשירות הכבלים, למסגרת הגג, אלא כערוץ אחד מתוך מנויים שונים שצופה יבחר לביתו. צופים גם קונים סדרות, לפי תשלום פר-פרק.

מאסקפיזם וגיבורי-על ועד לדרמה פורצת דרך

אבל אז פרצה מגיפה. בשבועות הראשונים, ניסינו להבין איך חוזרים לצלם. בניגוד לנבחרות ספורט, אין דרך לבודד שחקנים וצוות למשך צילומי עונה שיימשכו כחמישה חודשים.

הוליווד שותקה לחלוטין בגלל קשיי ביטוח וחשש מתביעות, עוד יותר מאחיותיה באירופה, או בישראל. מדפי הסדרות החדשות מתחילים להתרוקן, והצופה האמריקאי, דווקא בתקופת שיא לצפייה בטלוויזיה - תקופת ההסתגרות בבית, מתרגל לצפות גם בשפות זרות.

אבל החידה האמיתית שמעסיקה כרגע את כולנו, הרבה יותר מהשאלה הטכנית 'איך מצלמים במגפה', היא זו שנוגעת לבוקר שאחרי. מי שקונים מאתנו סדרות נדרשים לנחש היום מה יצליח בעוד שנתיים, ומי יודע איך ישתנה עד אז העולם השברירי, ומה יהיה מצב רוחו? איזה סיפורים הם יתנו לנו לספר, למחרת המגפה? איזה סיפורים הצופה יסכים לשמוע? איך המשבר יעצב את מקצוע ה"סיפור", אילו ז'אנרים יתחזקו, או ייעלמו?

הנטייה הראשונית של כולנו, הייתה להסיק שהמסך יישטף באסקפיזם, בקומדיות קלילות, ובגיבורי-על שייקראו להציל את האנושות. אבל אז, כשצללנו לחקור איך הושפעו הקולנוע, הטלוויזיה, התאטרון, ואפילו תסכיתי הרדיו, ממשברים היסטוריים שטלטלו את העולם - מהשפל הגדול בשנות השלושים, או למחרת מלחמת העולם הראשונה, ואפילו במיתון 2008 - הופתענו.

אומנם בכל משבר התחזקו סיפורי גבורה וניצחון, ובכל משבר כלכלי שגשגו סיפורי פשע. אבל ההישגים האמנותיים של התקופות הקשות, ואפילו שוברי הקופות, סימנו תעשיית דרמה שממציאה את עצמה מחדש ופורצת דרך, יצירות עם מצפון חברתי חזק, שמחטטות בחוליים שלנו, יורות ביקורת נוקבת, מהפכנית לפעמים, ומולם צופים שלא בורחים מהקודר.

הוליווד מפחדת פחות מתכנים לא אמריקאים

בסוף העשור הקודם, למשל, כשארה"ב נתקפה בפניקת המיתון, סדרות הכבלים הספרותיות, אלה עם הדמויות הפגומות, שהיו נחלת HBO בלבד, פרצו פתאום אל מרכז המיינסטרים והתפשטו בערוצים לקהל עצום.

"שוברים שורות", "חסרי בושה", "ילדי האנרכיה", חיטטו בריקבון החברה האמריקאית, על מערכת הבריאות שלה, על אלימות הנשק והעוני, האכזבה ממשל חסר אונים ומהקפיטליזם.

אנטי-גיבורים ביטאו את הפחד שהמציאות עשויה לקרוס לנו ברגע, ויצאו למלחמה נגד ממשלה ותאגידים. דמויות פגומות כמונו, שמוכנות לעשות את מה שאנחנו איננו מעזים.

הוליווד מביטה כעת שנתיים קדימה, ומחפשת סיפורים אמיצים ורועשים כדי שיבלטו במבול ההפקות. היא מחפשת סדרות עמוסות בגיוון חברתי וגזעי, בקולות מיוחדים מפתיעים ובפרשיות מבוססות תחקיר שלא סופרו.

הוליווד מחפשת ערבובי ז'אנרים, שימציאו מחדש את המסך, וסיפורי בריחה לאדמה ולטבע, חזרה לפשטות, חרדה משינויי האקלים, ומהפכנות באופן כללי. הוליווד מחפשת לחקור קול של דור שמתקשה באינטימיות ובדייטינג.

אבל בתוך כל אלה, נדמה שהיא גם מפחדת הרבה פחות מגיבורים שאינם אמריקאים, על אדמה שאינה אמריקאית, דוברים שפות זרות.

החודש, השותפים שלי ואני מעלים ב-HBO Max את "שעת נעילה", וב-Hulu את "No Man's Land" על מלחמת האזרחים בסוריה, סדרה דוברת צרפתית ואנגלית, כורדית וערבית, שצולמה במרוקו ובבלגיה, עם צוותי קולנוענים מ-10 מדינות, ותשודר כבר החודש בחמש יבשות.

עמית כהן, שותפי מאז גיל 20, מצלם כרגע גם עיבוד של קשת עם אומה ת'ורמן לסדרה "כפולים" לApple TV+, וב-L.A נעלה החודש שני פרקי ספיישל ל"אופוריה", שהחלה את דרכה בהוט. אם נוכל להמשיך להתפרנס מהאהבה שלנו, ובכל זאת, ליצור גם בעברית, ולחקור אמירות שבוערות בנו, נהיה מאושרים.

הכותב הוא תסריטאי. בימים אלה עלתה ״שעת נעילה״ שכתב גם ל־HBO.