סאטירה מצלצלת: הדברים במסך הטלוויזיה שהקפיצו את אור בוטבול

בתחילת הסגר הראשון, לפני מכחישי הקורונה והקונספירציות ולפני שהפוליטיקה תפסה טרמפ, כולנו נשארנו בבית. על אמת. ולא רק כי אמרו לנו - אלא כי באמת האמנו שזה הדבר הנכון לעשות. ובזמן שנשארנו בבית, ראינו טלוויזיה. כולנו ביחד. כדי לראות בחדשות מה יעלה בגורלנו, כדי לקבל עדכון מביבי בדקות הספורות שבהן הוא לא נתן לעצמו חסות.

הגיוני לראות במצב יוצא הדופן הזה הזדמנות, במיוחד אם אתה פרסומאי חרוץ שקולט את הפוטנציאל. פרסום זה לגיטימי, אבל לצד הטירוף הבריאותי-כלכלי שנפל על כל כך הרבה אנשים בבת אחת, כל הפסקות הפרסומות נחטפו על ידי אחת הפרסומות הכי ציניות, חנפניות וטיפשיות שהיו פה בזמן האחרון.

בנק אחד הוציא סכומי כסף, שאני יכול רק לנחש כמה גדולים הם, כדי להושיב פרזנטור על הספה בסלון הביתי-אך-שטוף-בצבעי-המותג שלו, ולהגיד לנו שהזמנים קשים, ממש קשים. יואו, איך הזמנים קשים. פייי, קושי רציני הזמנים האלו. אבל הבנק פה. לצדכם, בשבילכם. משהו שקרי כזה, שכל מי שאי פעם הלך ברדיוס של 100 מטר מבנק יודע שהוא לא נכון.

זה היה אותו הבנק שבאותם ימים התקשר לחלק מהלקוחות שלו, כדי לבשר להם שהזמנים עומדים להפוך לעוד יותר קשים, כי הוא מעלה להם את הריבית על המינוס. וכן, באותו זמן צצו המון פרסומות עם קריין נוגה שמדבר על מה שצריך לעשות "בזמנים קשים אלו".

אבל הפרסומת של הבנק זרחה מעל כולן: ארוכה, רפטטיבית, צינית לאללה. היא צחקה עלינו. השליכה מאות אלפי שקלים כדי שנחשוב שהגוף הזה, שכל התכלית שלו בעולם היא לעשות כסף, אוהב אותנו ועומד לצדנו. ואני התפלאתי איך לא קם מרי אזרחי.
'לטס מייק דיס קליר': הבנק לא אוהב אתכם. רשתות הסופרים לא אוהבות אתכם. ההמבורגריות, רשתות הפארם, יבואני הרכב, יצרניות הסלולר - גם לא אוהבות אתכם. אם יש לזה סניפים, הנהלה, משרד פרסום, תוכנית פעולה, ערכי מותג, אסטרטגיה שנתית - זה לא אוהב אתכם. זה אוהב את הארנק שלכם.

להתייחס אלינו כמו לגורי כלבים

זה לא מידע חדש. כולנו די ציניים לגבי פרסומות, אבל פרסומות לא מפסיקות להתייחס אלינו כמו לגורי כלבים עם בעיה התפתחותית - אז משהו פה לא כשורה. כי האסטרטגים, מנהלי המוצר, עורכי התוכן, אחראי הניו מדיה, האנליסטים ועוזריהם - הם יודעים מה מוכר. וכנראה להגיד לכם ש"בזמנים קשים אלו כדאי לקנות מותג טונה אחד ולא אחר" - עובד.

אחת מרשתות הסופרים הכי גדולות ורווחיות בישראל, הבטיחה לא להעלות מחירים בזמן שאנשים מאבדים את החיים שלהם, ואז העלתה אותם בשושו - אבל הפרסומות שלה עדיין מבטיחות חיבוקים והקריין עדיין נשמע כאילו הוא אחרי שורה - כנראה שזה עובד עלינו. אני מתפלא איך לא קם מרי אזרחי.

גם כל פרסומת של לשכת הפרסום הממשלתית (לפ"מ) מביטה אל אזרחי ישראל מגבוה גבוה, ואומרת להם משהו בסגנון "אופסל'ה, אם לא תלכו עם מסיכה זה יהיה ממש חבל כי יש וירוס והוא מסוכנצ'יק. בואו נהיה חמודימים ונשים מסיכוש" או "אנחנו יודעים שכל מדינות העולם כבר שילמו מענקים ואתם טובעים, אבל אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי להחזיר את האתר, פשוט היו מלא מלא כניסות - מי היה מנחש?".

 מתוך הסרטונים הפופולריים של בוטבול

והכל בטון רגוע שמזכיר יותר מדי קברניט שמנסה לשמור על קור רוח כשהמטוס ב-90 מעלות. שירותים ממשלתיים - האתר שלכם חרא. כל אתרי הממשלה חרא. הם נולדו באותו חטא שמונע ממדינה מודרנית כמו ישראל לגלוש במהירויות שבשאר העולם המודרני הן ברירת מחדל. הם מסועפים מדי, לא ברורים, מכוערים ברמות ומכילים טפסים עם ההסתייגות כמו "יכול להיות שזה יעבוד רק עם אינטרנט אקספלורר", אני מתפלא איך לא קם מרי אזרחי.

אפילו לצ'פלין זה לא עבד

מפרסומות לפיצה ועד לנאומי ראש הממשלה, בישראל לא נותרה טיפה אחת של כנות. ואם לא כנות - לפחות טיפה אחת 'של הסתכלות בגובה העיניים', של הודאה בטעות, של אנושיות. אני לא מצפה שבפרסומת לבנק אני אקבל פירוט על העמלות המנופחות שהם גובים ועל מצנחי הזהב המרתיחים שמקבלים אנשים שבדרך כלל נולדו לתוך מזל ויעבירו אותו בירושה.

אבל מה עם "אנחנו יודעים שכסף זה קשה עכשיו, אז אנחנו מבטלים ריביות על המינוס עד שהאבטלה יורדת מתחת לאיקס אחוז"? מה עם "האתר שלנו זוועה וזו לגמרי אשמתנו?".

הם בטוחים, וכנראה בצדק, שאנחנו טיפשים ונמשיך לקנות את השקרים שלהם, ולראיה - אנחנו קונים וקונים וקונים.

 מתוך הסרטונים הפופולריים של בוטבול

וסאטירה לא תעזור, אני יודע. ברור שלא. אף אחד מעולם לא צחק ממשהו והעולם השתנה אחר כך. יצטטו את צ'אפלין בדיקטטור הגדול עד קץ הזמן - ודיקטטורים יהיו. ואם צ'אפלין לא עזר, אז מי אני. אבל סרטון מצחיק שלועג לבנק משפר קצת את ההרגשה. כיף לדקור במקל את הענק. זו נחמה של חלשים ומוכים, אבל בעלי תקווה.

הכותב הוא שחקן, כותב ויוצר וידאו.