השינוי יבוא מהתעוררות ציבורית למאבק באלימות במשפחה

אז איך עבר עליך היום עד עכשיו? עדיין לא חטפת סטירה? בן או בת הזוג שלך לא עלב בך בצורה משפילה בפני הילדים? אף אחד לא מנע ממך הבוקר שימוש בכרטיס האשראי או קילל את ההורים שלך? מה, לא? יופי! עבור יותר מידי נשים (שאולי אפילו כמה מהן אתם מכירים) התשובה היא אחרת משלכם. עבורן האלימות במשפחה היא חלק מהחיים.

סביר להניח שהתרגלנו. כמו שיש תאונות דרכים עם פצועים והרוגים כך יש גם נשים שמוכות ונרצחות. אז תאמרו: "מה עכשיו... יש בעיות גדולות יותר". השמיכה תמיד קצרה והתקציבים החשובים מופנים לביטחון, לבריאות ולחינוך. ישנה מגיפה עולמית, אי אפשר הרי לשכוח. המצב הכלכלי מדורדר ומיליון איש סובלים מאבטלה. הכל נכון, אבל קיומה של בעיה אחת לא צריך לכסות את עיננו מבעיה אחרת. והדם רותח. תקשיבו לעובדות הסוציאליות. הן יספרו לכם כי במחלקות לשירותים חברתיים ברחבי הארץ שם הן קולטות את הנשים המרוסקות מספר תיקי התלונה שנפתחים בגין אלימות במשפחה המריא השנה. בקולן אתם תשמעו את הייאוש. את חוסר האונים והצער הצובט. נגיף הקורונה הכניס לבידוד נפשי נשים רבות. כלא אותן במצוקה מתמשכת.

האמת הקשה חייבת להיאמר: יש שיתוק מתמשך בכל הקשור בטיפול בנגע האלימות במשפחה. שיתוק שמקרין על מערכות האכיפה והמערכות התומכות, שוחק ומתיש אותן. כבר בשנת 2013 כשעמדתי בראש וועדת הכנסת לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי יזמנו את התוכנית הלאומית למיגור אלימות נגד נשים. השנים חלפו, ההבטחות הופרחו והתפוגגו. שום צעד משמעותי לא נעשה.

הכוונות הטובות של שר הרווחה איציק שמולי להירתם לנושא ושרים נוספים שהנושא בנפשם אינן מספיקות, שכן ההמלצות החשובות שנכתבו בדם לא יושמו ולא עומדות להיות מיושמות. שנה אחרי שנה וגם השנה, הממשלה לא תעביר 250 מיליון שקלים שאמורים היו לחולל טיפול שורש חברתי.

קצרה היריעה מלנסות ולהסביר מדוע מי שמחובתו לפעול בנושא נכשל. די להיזכר בחוק האיזוק האלקטרוני שמתעכב כבר 4 שנים, שיכל לרתום את הטכנולוגיה ולהציל חיים של נשים שנרצחו על ידי בני זוג שהוצא נגדם צו הרחקה.

לנוכח המציאות המדממת חובה עלינו להפוך לקהילה שלוקחת אחריות. שינוי יכול לבוא מהתעוררות ציבורית אמיתית שתשטוף את הרשתות החברתיות. זוהי הזירה התוססת ביותר לגיוס המונים לטובת ביצוע משימות בעלות אנרגיות החיוביות. לחץ ציבורי יכול לעורר שינוי. אסור להרפות בנושא מנבחרי הציבור. הממשלה מחויבת לתקציבים. מחויבת להפעיל ראייה מערכתית שתפעיל את המשרד לביטחון פנים, את בתי המשפט, את מערכת החינוך והבריאות. מחוייבת בהכשרת עוד מגזרים שם עובדות עם קהל מסוגלות לאתר ולסייע לנשים פגועות. מחויבת להקים מנגנון לאומי שיעסוק בתיאום בין-משרדי שיגן על נשים. כשכל זה יעשה, המסר יחלחל וייספג וירקם השינוי.

מדינת ישראל מתמודדת עם טרור ועם אירועים בעלי רקע פלילי בדרכים מגוונות, וכבר הוכיחה כי אפשר להכניע תוקפנות. יצירתיות מהמגזר הפרטי יכולה להוביל לפיתוח ושילוב של אמצעים טכנולוגיים באכיפה ובהרתעה נגד גברים אלימים. למשל הצמדת איזוק אלקטרוני שיתעד כשיתקרבו אל האישה המאוימת. יש עוד 130 הצעות מקוריות ליישום טכנולוגי לטובת הנושא שנולדו בשיח שמובילה העמותה לזכרה של מיכל סלע ז"ל. מגמות אקטיביות כאלה חייבות להימשך ואני מאמינה שבסוף הן יגררו גם את הממשלה המסורבלת פנימה.

יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים לא יכול להסתכם בכותרת של "תכנית חירום" שעבדו עליה אנשי יחסי הציבור. עוד לא מאוחר. הממשלה יכולה להחליט להעביר את התקציב של 250 מיליון השקלים מצילי החיים לנושא. לחץ של כל אחד מאיתנו יכול להשפיע. בואו נחליט ששנת 2021 תהיה השנה הזאת שבה נחולל את השינוי. 

הכותבת עמדה בראש הוועדה למעמד האישה ולשוויון מגדרי, ובראש ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים ובזנות