מים לנחלים, אבל איזה מים?

הוותיקים בינינו זוכרים את המראה (והריח) של נחלי הירקון והשורק בשנות ה-90. נחלים שהפכו לתעלות ביוב, אליהם הוזרמו שפכים גולמיים, שבמקרה הטוב זכו לטיפול סמלי.

אבל במהלך העשורים האחרונים התחוללה מהפכת ביוב, שהיו לה שלושה מרכיבים: הראשון - שינויי חקיקה, שהגדירו ושדרגו את רמת הטיפול הנדרשת בשפכים; השני - שינוי במדיניות האכיפה, במסגרתו הוגשו תיקי תביעה פליליים נגד נושאי משרה בכירים ועוכבו תוכניות בנייה נרחבות בגלל אי טיפול בשפכים; השלישי - הקצאת תקציבי עתק למימון הקמת תשתיות לטיפול בשפכים. כיום, למעלה ממחצית כמות השפכים השנתית בישראל מטופלת לרמה שלישונית גבוהה, והקולחים (המים המטופלים) השלישוניים הינם חסרי ריח, צלולים ושקופים למראה, מחוטאים ואינם מהווים סכנה לבריאות.

ישראל, ארץ בעלת אקלים חצי מדברי מחד ועם חקלאות מושקית ומפותחת מאידך, הנה חלוצה בינלאומית בשימוש בקולחים להשקיה חקלאית. כיום, כ-90% ויותר מהשפכים המטופלים מופנים לשימוש חקלאי, וקולחים שלישוניים משמשים גם להשקיית גידולים אכילים.

עם זאת, חלק מהשפכים מיוצר בישובים מרוחקים מאזורי חקלאות, ונפח האגירה של מאגרים חקלאיים לא תמיד מספיק לאגירה (עונתית, בעיקר בחורף) של קולחים. כך קורה שיש עדיין מקומות המגלישים קולחים לנחל, בין אם לאורך כל השנה, או רק בחורף, או רק במקרי תקלות.

בכנס, שנערך לאחרונה על ידי האגודה למדעי הסביבה, הובעה על ידי הארגונים הירוקים התנגדות נחרצת להזרמת קולחים לנחלים. הם דורשים השבה של זרימת מים טבעיים לנחלים שגם בעבר זרמו בהם מים (הירקון למשל, אבל לא השורק שבאופן היסטורי הוא נחל אכזב). זאת, על ידי הקצאת מים ממשאביה הטבעיים של ישראל. אבל, כיון שחוק המים מכיר בדרישה להקצאת מים לטבע כצרכן לגיטימי רק מאז 2004, הרי שלמעשה משועבדים משאבי המים הקיימים (לרבות ממתקני התפלה) באופן היסטורי בעיקר לצרכי שימושים ביתיים, חקלאיים ותעשייתיים, ומעט מאוד נותר להקצאה לשיקום בתי גידול לחים לרבות נחלים. לא צפוי שינוי מהותי במצב עניינים זה בטווח הנראה לעין.

הגישה הטהרנית אינה צודקת בהכרח

וכי למה מתנגדים הירוקים להזרמת קולחים שלישוניים לנחלים? ראשית, בגלל האידאולוגיה. לשיטתם, החטא הקדמון של הזרמת שפכים לנחלים אין לו תקנה אלא בסילוקם הטוטאלי ובהחייאת הנחל באמצעות "מים חיים". שנית, משום שיש מחקרים המראים כי בקטעי נחל שקלטו קולחים, גם באיכות גבוהה, לא נמצא מלוא המגוון של חרקים המאפיין נחלי מים טבעיים. יש גם מינים בודדים של דגים שאינם מיטיבים להתקיים בנוכחות קולחים, גם כשאיכותם גבוהה. ושלישית, בגלל החשש למגע ואולי אף שתייה אקראית של מים באיכות העלולה להיות מסוכנת לבריאות הציבור, כגון במקרה של תקלה בתהליך טיהור השפכים.

עם אידאולוגיה קשה, כידוע, להתווכח. אבל הגישה הטהרנית של הכל או לא כלום, שצריך להחזיר עטרה ליושנה בכל מאה האחוזים - אינה בהכרח צודקת. ההתיישבות הציונית הנרחבת בארץ ישראל במאה השנים האחרונות גרמה לשאיבה מסיבית ממי התהום ומהכנרת, באופן שהביא להתייבשות מעיינות, נחלים ובתי גידול לחים בכל אזורי הארץ. מארץ עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, כמתואר במקרא, הפכנו לארץ שנחליה מעטים ומתייבשים, ארץ שאפילו מתקשה לתפקד כתחנת מעבר לעופות מים נודדים. אדם הצמא לטייל בנוף של בית גידול לח צריך להסתפק בכמה עשרות בודדות של אתרים, רובם קטנים, ורובם הומי קהל בעונת הקיץ. במצב זה, הדעת נותנת שצריך להחזיר לארץ נופים ובתי גידול של מים, גם אם אי אלו מינים של חרקים לא ימצאו בם את מקומם. הדבר ישפר ללא היכר את מצב הטבע ושמירת הטבע בישראל, משום שישקם ויחיה בתי גידול רבים לעופות מים, צבי נחלים, דגים וחסרי חוליות. נכון, לא את כולם. אבל, כידוע, האויב של הטוב הוא המצוין.

הסיכון לבריאות הציבור אכן ראוי להשקל. ואכן, התקנות לפקודת בריאות העם (2010), שקובעות את איכות הקולחים שניתן להזרים לנחלים, לוקחות בחשבון את הצורך למנוע סיכון לציבור. כלומר, קולחים באיכות שלישונית אינם מהווים סיכון בריאותי. לגבי החשש מתקלות, הרי איש אינו מעלה בדעתו לסגור לתמיד חופי רחצה משום שלעתים מתגלה בהם זיהום. גם נחלי הצפון פתוחים למטיילים למרות שלעתים מתגלה בהם זיהום כזה או אחר, שמחייב סגירה לציבור לפרק זמן, עד עבור זעם. עם זאת, יש מקום לדרישה שקולחים המוזרמים לנחל יעברו טיפול מתקדם עוד יותר, לרמת איכות המתקרבת לזו של מים הראויים אף לשתיה. מבחינה טכנית וכלכלית - הדבר אפשרי. כמו כן יש מקום לדרישה שהזרמת קולחים לנחל תלווה בבקרה קפדנית יותר מאשר בהזרמה למאגרי השקיה חקלאית.

ריכוזי מלח גבוהים בהרבה 

לאפשרות להזרמת קולחים לנחלים יש היבט סביבתי נוסף: קולחים מכילים ריכוזי מלח גבוהים בהרבה מאלו שבמקורות המים, בגלל שימוש ביתי ותעשייתי במלח. תהליך טיהור השפכים אינו כולל הרחקת מלח מהקולחים. השקיה בקולחים מליחים עלולה לגרום להמלחה של מי תהום המצויים מתחת לשדות המושקים. לכן, חשוב לשמור על האפשרות לסלק עודפי קולחים, ובמיוחד קולחים מליחים ביתר, אל הים. מסיבות פרקטיות ובירוקראטיות, האופציה היחידה לסילוק קולחים לים הינה באמצעות הזרמה לנחלים.

לכן, השלילה הגורפת של הפניית עודפי קולחים לנחלים, ולא משנה מה הנסיבות, אינה מוצדקת ואף גורמת נזק לטבע ולסביבה בישראל. כדאי, אמנם, להשאיר את מקורות הירדן, ואולי עוד אי אלו יוצאים מהכלל, במצבם הטבעי. אבל הכלל צריך להיות שקולחים שלישוניים הינם מרכיב לגיטימי בסל מקורות המים לשיקום נחלים. 

הכותב היה המדען הראשי של המשרד להגנת הסביבה, ועוסק כיום ביעוץ סביבתי