המהפכה הסינית החדשה: מעודדת הגירת ענק פנימית - הפעם מהערים לכפרים

במשך עשרות שנים, הדרך היחידה לעשות כסף למי שנולד בכפר ההררי דוואן, הייתה ללכת בעקבות שביל הבוץ המתפתל אל עבר אחת מהערים הגדולות של סין.

זה בדיוק מה שעשתה וואנג ליאנקוי בתחילת שנות ה־90, כשהייתה בת 20. היא הגיעה לשנחאי, שם עבדה בבתי חרושת, נהגה במונית והפכה פנקייקים. בכל רחבי סין, אנשים כמוה עברו מהכפרים הלא מפותחים לערים, וסיפקו את כוח העבודה שכלכלת המדינה התוססת נזקקה לו.

עתה, הודות ליוזמה של נשיא סין, שי ג'ינפינג, ליצור הזדמנויות לאנשים העניים יותר במדינה, נמצאת גברת וואנג בעיירה שלה בראש ההר שוב. בשנה שעברה, היא ומשפחתה חזרו והשקיעו את רווחיהם המועטים בבית הארחה עם השם "Meet Come Enjoy".

העניים הכפריים של סין היו כלי שרת של המפלגה הקומוניסטית עוד מאז שמאו טסה טונג שילהב אותם להשתתף במהפכה התרבותית שלו, והנהיג אותם לחקלאות בקומונות. תוצאות הצעד היו איומות. אחרי כמה עשורים, דנג שיאופינג שלח את ההמונים הללו לאתרי בנייה ומפעלים. כעת הנשיא שי מבקש את שירותיהם בפעם השלישית. על מנת לצמצמם את הפער בין עשירי סין בערים והעניים בכפרים, מבקש הנשיא לאכלס עיירות כפריות ביזמים ובצרכנים.

שי הבטיח לחסל את העוני הקיצוני השנה, לקראת חגיגות מאה השנה למפלגה הקומוניסטית שייערכו ב־2021. הוא רואה ביעד זה הישג הכרחי על מנת להשיג לגיטימציה לגישת הממשל שלו: מהמרכז כלפי מטה. למטרה זו, העביר תשומת לב רבה של המפלגה וגם כסף רב למקומות כמו עיר המולד של גב' וואנג, אשר נשארה מאחור בעוד הערים הגדולות של סין התעשרו על גבם של פועלים שהגיעו מהכפרים. הנשיא דוחף את השינוי כתיקון של אי צדק, שהפך בולט עד שהוא מאיים על הלגיטימיות של המפלגה.

 כפרי מתבונן בתמונתו של נשיא סין שי ג'ינפינג / צילום: Reuters, Wong Campion

שי זקוק לנוסחה חדשה

שי, שמשמש נשיא סין מאז שנת 2012, זקוק לנוסחה חדשה לשינוי כלכלי. הוא ירש מודל צמיחה המבוסס על ייצור מוצרי צריכה זולים שכבר מיצה את עצמו, מאז שמדינות החלו לייצר דברים דומים במקומות אחרים בעוד עלויות הייצור בסין עולות. במקום זה הוא מקווה לעודד את הצריכה הפנימית על ידי תיקון הכלכלה באזורים הכפריים.

שי הוא המנהיג החזק ביותר מאז מאו ודנג, והחזון שהוא מקדם הוא של סין שאזוריה הכפריים משגשגים. הוא רוצה לשכנע כפריים שהערים הקטנות בסין יכולות להציע אפשרויות תעסוקה בדיוק כמו ערי הכרך של המדינה.

גב' וואנג ובעלה בחיים לא יכלו להרשות לעצמם לקנות דירה בשנחאי. המקצוע האחרון שבו עבדה היה במפעל לייצור מזון, שם הרוויחה משכורת חודשית של 6,600 יואן, כ־990 דולר. כמו כן קיבלה ארוחות מהמעסיק.

יום אחד בשנת 2016, הופיע הנשיא בטלוויזיה הממלכתית בשידור חי מהכפר שבו גדלה במחוז אנהוי. שי ישב בתוך מעגל של כפריים על ספסל מעץ. הוא שאל על מחירי בשר החזיר ואמר שהמפלגה תבטיח שאף אחד לא יישאר מאחור במאמציה למגר את העוני. אחרי שנתיים, הכפר הוכרז כלא עני; בארות בחצרות האחוריות הוחלפו במים זורמים המתחממים בכוח סולרי; בתים חדשים בני שתי קומות נבנו; ותחנות טעינה לרכבים חשמליים הוצבו.

וואנג, בת ה־49 ובעלה היו מסוקרנים. "ראינו שיש תקווה בעיר ממנה באנו", אמרה. הבן שלהם, שחי כל חייו בשנחאי, לא היה רשאי ללמוד בבית הספר מפני שהוריו לא נחשבו למקומיים. אז בשנה שעברה, גב' וואנג ומשפחתה חזרו לדוואן ופתחו שם את בית ההארחה.

יותר מ-20 בתי הארחה של לינה וארוחת בוקר הוקמו בדוואן, עיר שהבנייה בה תוססת. כאשר בבית ההארחה של ואנג חווים יום חלש, בעלה לפעמים הולך לעבוד באתרי בנייה סמוכים עבור סכום של כ־159 יואן ליום, בערך 23 דולר.

"הפילוסופיה הנוכחית בסין היא להביא עבודה לאנשים, ולא להביא אנשים לעבודה", אמר ברט הופמן, פרופסור באוניברסיטה הלאומית בסינגפור, שעבד תשע שנים בעמדות בכירות בבנק העולמי בסין.

בסוף שנות ה־70, כאשר רוב הסינים חיו באזורים כפריים, ההכנסה לנפש הייתה כ־200 דולר בשנה. במפלגה נותנים את הקרדיט לדנג על מדיניות חברתית וכלכלית שהוציאה מהעוני מיליוני אנשים. בארבעה העשורים העוקבים, המודרניזציה וצבירת ההון התרחשו באופן גורף בערים. תושבי הערים, שמונים כיום כ־60% מאוכלוסיית סין, אחראים ל־93% מהתוצר הלאומי הגולמי שלה ב־2018, על פי חברת המחקר "היי פריקוונסי אקונומיקס" מניו יורק.

אף שהתוצר הלאומי הגולמי לנפש הוא יותר מעשרת אלפים דולר לשנה, השכר הממוצע הניתן להוצאה על צריכה מגיע רק לכ־4,300 דולר. מה שמושך את המספרים למטה הם בעיקר העניים - כ־600 מיליון איש שיכולים להוציא בקושי 1,700 דולר בשנה, על פי נתונים סטטיסטיים רשמיים של סין. "זה אפילו לא מספיק לשכור חדר בעיר סינית בינונית", אמר באחרונה ראש הממשלה, לי קקיאנג.

על הכף: אמינות המפלגה

הנשיא שי הודה שאמינותה של המפלגה מוטלת על הכף. "אם האנשים האלה יישארו מאחור בתהליך המודרניזציה אנחנו עשויים להישאר עם ערים משגשגות מצד אחד וכפרים בדרך לקריסה מצד שני, ואז לעולם לא נצליח למלא אחר המשימה שלנו כמפלגה, או אחר דרישות בסיסיות של הסוציאליזם", אמר בנאום מדיניות בשנה שעברה.
למען המאמץ להיאבק בעוני, הממשלה החליטה להעביר כ־80 מיליארד דולר בשנה למימון בתי ספר, מרפאות, דיור ומתן סיוע בכסף, בעיקר באזורים כפריים, על פי סכומים שהוזכרו בהודעות ממשלה רשמיות.

בסין, ישנם הרבה חסרונות לחיים באזור כפרי: רק עכשיו בתי ספר תיכוניים מתחילים להיפתח, מצב הרפואה בכפרים בסיסי, ובמדינה בה נדל"ן הוא הדרך העיקרית לצבור הון, לחקלאים זכויות קרקע מועטות.

אחת התפישות הבסיסיות של מדיניות השליטה בהמונים של המפלגה הקומוניסטית היא מערכת לרישום בתי אב שקושרת את רוב הסינים למקום בו נולדו. קיטלוג אנשים בתור עירוניים או כפריים יצר למעשה שתי שכבות של בעלי זכויות, כאשר לכפריים חסרון גדול מול העירוניים, בנושאים כמו חינוך, פנסיות ועוד.

800 מיליון איכרים למדו לקרוא

עבור ליו בין, שגדל בכפר בהרי טאיהנג במחוז הביי, קבלה לאוניברסיטת בייג'ינג הבטיחה הזדמנויות חדשות. הוא סיים לימודי ראיית חשבון ועבד בבירה במשך יותר מעשרים שנה בביטוח, תקשורת ועבודות אחרות. אך מעולם לא הרגיש שהוא יכול להשתלב בחיים בעיר ומבחינת הממשלה הוא עדיין "איש הכפר".

בשנת 2017, אחרי שהממשלה החלה לפתח מחדש את עיר הולדתו ולהעניק מענקים והלוואות למי שמוכן לחזור, הוא עבר בחזרה עם אשתו ובתו הקטנה. הוא שכר 33 דונם של חורש והחל לגדל עופות, תפוחי אדמה ועשבים לרפואה סינית. הוא קיבל מהממשלה הלוואה של 21 אלף דולר בתנאים נוחים. "החווה לא מייצרת הרבה כרגע ואנו עובדים מאוד קשה", אמר, "אך אנו מאושרים". לעתים, חסר לו כסף, אז הוא משלם על חובות בביצים.

פרופסור סקוט רוזל מאוניברסיטת סטנפורד, שחוקר את הכפרים סיניים מאז 1983, אמר שתוספת כסף בלבד לא תהיה מספיקה לפתרון הבעיות של סין הכפרית, כמו למשל מערכת חינוכית נחשלת.

"סין הפכה למדינה מובילה כי דנג שיאופינג הפך 800 מיליון איכרים בורים לאנשים היודעים קרוא וכתוב, חשבון ויש להם מוסר עבודה", אמר. "זה הפך לכוח עצום שסין השתמשה בו כדי לעלות מעוני להכנסה בינונית". עתה, כשסין צריכה לעשות את הצעד הבא ולהפוך לכלכלה של הכנסה גבוה, הוא אומר, "פתאום האוכלוסייה הכפרית הזו הופכת למעמסה בעידן של גלובליזציה ואוטומציה".

כמו קודמיו, הנשיא שי מתייחס לסין הכפרית באופן רומנטי. כשהיה צעיר, בילה שבע שנים במחוז שאנסי בזמן המהפכה התרבותית. "שנים של עבודה לצד הכפריים גרמו לו להכיר את האזור הכפרי ואת החוואים היטב", נכתב בסיכום רשמי של דעותיו של הנשיא. "הוא הגיע לכפר כבן נעורים אבוד מעט ועזב בגיל 22 עם תחושת שליחות עבור העם".

אם יוזמת החייאת הכפר של שי תצליח, היא תיתן דחיפה משמעותית לכלכלה הסינית. שי גם רואה בחקלאות מודרנית את המפתח לביטחון תזונתי לעם הסיני.

בהצגת המלחמה בעוני כאחריות לאומית, נשען הנשיא על חברות סיניות גדולות אשר באות ליצור מקומות עבודה באזורים כפריים. חברת הפיתוח קבוצת "וואנדה" עיצבה מחדש כפר נידח במחוז גוויז'ו, עם מלונות חדשים וזירת מלחמות שוורים. חברת הקמעונאות "עליבאבא" וחברת השילוח JD הבטיחו שיבצעו משלוחים לכל מקום ומכל מקום במדינה על מנת לעודד צריכה באזורים כפריים.

 חקלאים בכפר שישואנגבאנה, 2019 / צילום: Reuters, Aly Song

הערים מגבילות את מספר תושביהן

בערים הגדולות ביותר בסין החלו להגביל את מספר התושבים, ומציגים את הלא מקומיים כאיום על היציבות. המשטרה עוצרת אזרחים שאינם תושבי הערים לבדיקת תעודות זהות ברכבת התחתית ובאופן שגרתי מוציאה אזהרות סגירה לבתי ספר למהגרים ולעסקים של מהגרים פנימיים. גם בשנחאי וגם בגואנגז'ו, 2018 הייתה שנה שבסיכומה יותר מהגרים עזבו את הערים מאשר באו להשתקע בהן.

חלק ניכר מהקמפיין של שי מבוסס על זריקת מזומנים ותמריצים, שהם פופולריים מבחינה פוליטית. אך לא כל היוזמות הממשלות הן בגדר אפשרות בחירה לאוכלוסייה. כעשר מיליון משפחות שגרות בתנאים שהוגדרו כתת תנאים הועברו בכוח לבתים חדשים, והבתים שלהם, לפעמים שכונות שלמות, נהרסים עד היסוד, כך לפי התקשורת הרשמית במדינה.

שי ניצל את המאמץ למלחמה בעוני על מנת לחזק את נוכחות המפלגה הקומוניסטית ברחבי האזורים הכפריים, ופקידים מקומיים הלבישו על היוזמות למלחמה בעוני עוד כמה החלטות שערורייתיות. ריכוז תושבים טיבטים ואויגורים במחנות, שממשל טראמפ וארגוני זכויות אדם מגדירים כ"מחנות ריכוז לחינוך מחדש", הוגדר על ידי ממשלת סין כחלק מהמאמץ הלאומי להכשיר כוח אדם נוסף על מנת למגר את העוני.

הממשלה של שי מזהה כ־5.5 מיליון איש המצויים בתחתית של התחתית. את התקדמות המלחמה בעוני מנהלת הממשלה על מפה אלקטרונית גדולה במועצת המדינה בביג'ינג. אנשי צוות מקומיים עוקבים אחרי בתי אב על ידי הצלבת הכנסה, חינוך ומאפיינים אחרים וגם מעודדים אותם להגדיל את ההכנסות, למשל על ידי מתן הוראות לחוואים איזה גידולים לשתול.

בינואר, מחוז ג'יאנגסו, מחוז משגשג יחסית קרוב לשנחאי, הודיע שמתוך 80 מיליון התושבים שם, רק כ־17 מיליון נותרו בעוני. במחוז הבטיחו להוציא גם את 17 מיליון האלה ממעגל העוני עד סוף השנה.

הכרזותיו החוזרות ונשנות של שי על כך שסין תגיע השנה ליעד שלה של מיגור העוני הפכו את האפשרות שהממשלה תציג נתונים שלא מצביעים על הצלחה לבלתי סבירה, אפילו בזמן שהשלטונות מודים שעניי סין הם בין הנפגעים קשה ביותר ממגפת הקורונה.

הורים עוזבים לעיר, הילדים נשארים מאחור

ז'נג טאו, בן 25, גדל עם סבא וסבתא שלו בנפת ז'ינזאי שבמחוז אנהוי. באותו זמן הוריו הלכו לעבודה בסוז'ו, עיר של שישה מיליון תושבים שנמצאת כ־500 קילומטר מזרחה משם. "אם רצית לחיות חיים טובים, היית חייב לצאת לעבוד כמהגר", אמר. "כולנו פה היינו ילדים שהושארו מאחור".

בגיל 16, הלך בעקבות הוריו לסוז'ו לנסות להצליח בעבודה, קודם כל כשוליה לעובד במפעל ואחר כך כספר. המספרה שפתח עם חבר שלו נכשלה. בשנה שעברה, פתח עוד מספרה ליד עיר מגוריו, והפך לאחד מ־850 אלף האיש שהמחוז מנסה לפתות לחזור, על פני תקופה של חמש שנים. "ידעתי במוקדם או במאוחר שעליי לחזור הביתה", אמר.

ז'נג מודאג שהחליט את ההחלטה הלא נכונה. כל חבריו נמצאים בסוז'ו. הוא מרגיש שמתחרים קמים לו יותר מהר מלקוחות. "לא קל להרוויח כסף בעיר המגורים שלי", אמר.
גואן ז'נג, עוד תושב מחוז אנהוי שחזר, פתח עסק לגידול פרחים. אך הוא מתוסכל שאינו מצליח למצוא את הדשן הנכון ומאוכזב שיש כל כך מעט מקומיים שיש להם הידע הטכנולוגי לעזור לו למכור את פרחיו באינטרנט.

עבור גב' וואנג, לעזוב את דוואן כאישה צעירה הייתה ההחלטה הברורה. "בבית לא הייתה אגורה אחת שחוקה", אמרה. בחוץ יכלנו להרוויח 200 יואן בחודש, ולפחות לשלוח קצת כסף בחזרה לאמא ואבא שיקנו מעט אורז". הדברים שונים כעת. "העיירה שלנו מרגישה כמעט כמו עיר, לא כמו המקום העני שגדלנו בו", אמרה וואנג.

לפחות באופן חלקי, זה קשור לביקור של הנשיא בעיר. מאז היא הפכה לאטרקציה תיירותית.

את מעגל הכיסאות עליהם ישבו הנשיא והמקומיים החליטו בעיירה להבריג לרצפה, וגם את הבוטנים שהגישו לו ואת חתיכת הבשר שהיה תלוי לייבוש על הקיר מאחוריו החליפו ברפרודוקציות.