תלמיד נהיגה התנגש בקיר באמצע טסט: מי יצטרך לשלם אלפי שקלים?

בית המשפט השלום בראשון לציון דן בתביעה נזיקית מעניינת. צעיר ביצע מבחן נהיגה, אולם במהלכו, במקום ללחוץ על דוושת הברקס, לחץ על דוושת הגז, התנגש בקיר, ולרכב נגרם נזק בסך אלפי שקלים. מורה הנהיגה שהשאיל את הרכב ל"טסטר" של חברת "מילגם שירותים לעיר" הגיש נגד החברה והטסטר תביעת נזיקין וטוען לאחריותם לתאונה.

לטענת התובע, הנתבע התרשל בכך שלא שלט כנדרש על הרכב ולא מנע את התאונה, ומכל מקום בהתאם לחוזה בין מילגם שירותים לעיר, המעסיקה של הנתבע, לבין המדינה, חייבת הנתבעת לפצות בגין כל נזק שנגרם לרכב. לפיכך, הגיש התובע את התביעה הנוכחית על סך 8,392 שקל בגין הנזקים שנגרמו לו.

לעומת זאת, לטענת הנתבעים, הנתבע אינו אחראי לתאונה שכן מדובר בפעולה פתאומית שבוצעה על-ידי תלמיד הנהיגה שביצע את המבחן, אשר לא הייתה אפשרות למנוע אותה. עוד נטען כי האחריות מוטלת על התובע, אשר הגיש את הנבחן לטסט כאשר עדיין לא היה מוכן.

"הנתבע נחשב כמי שהחזיק ברכב"

השופט אבי סתיו דחה את טענת מורה הנהיגה בעל הרכב לכך שהחברה מחויבת לפצות בגין כל נזק. "לא מצאתי ממש בטענה זו. מעיון בהסכם עולה כי כל מה שנקבע בו הוא שככל שקיימת על-פי דין חובת תשלום, הרי שעל הנתבעת (ולא המדינה) לשאת בו.

"אין בחוזה כל קביעה המרחיבה את אחריות הנתבעת אל מעבר לחובתה על-פי דין, ובוודאי שלא משתמעת מהחוזה כוונה להקנות לבעל הרכב זכות לקבלת פיצוי מכוח החוזה, כנדרש על-מנת להקנות זכות למי שאינו צד לחוזה (סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גם החובה לעשות ביטוח אחריות מקצועית אינה מלמדת על הרחבת אחריות, שכן ביטוח האחריות המקצועית מיועד לכסות מקרים בהם קיימת חבות על-פי דין".

למרות זאת, כתב השופט כי "הנטל להוכיח שלא הייתה התרשלות מונח על כתפי הנתבעים. בזמן התאונה היו ברכב הנתבע והנבחן. אין ספק כי השליטה ברכב הייתה של הנתבע, הן בשל כך שתלמידי הנהיגה הנבחנים נשמעים להנחיותיו והן בשל כך שהרכב מצויד כך שהבוחן יכול להשתלט על הנהיגה בכל רגע. לפיכך, הנתבע נחשב כמי שהחזיק ברכב".

סתיו כתב כי סעיף 1(א) לחוק השומרים התשכ"ז-1967 ("חוק השומרים"), קובע כי "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". מכיוון שהנתבע החזיק ברכב כדין, והוא אינו הבעלים שלו, הרי שהוא נחשב כשומר. סעיף 1(ג) לחוק השומרים קובע כי "השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר". לנתבע צומחת טובת הנאה מההחזקה ברכב, שהרי באמצעותו הוא מבצע את העבודה שתמורתה הוא זוכה לשכר. גם לתובע צומחת טובת הנאה מהסדר זה, שכן הוא זוכה לתשלום מהתלמיד עבור השימוש ברכב, ולפיכך הנתבע אינו נחשב שואל (ראו, ההגדרה בסעיף 1(ד) לחוק השומרים). מכאן, שהנתבע הוא שומר שכר".

על-פי חוק השומרים, "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".

לאור זאת, כתב השופט סתיו כי המטרה של שמירת הרכב טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, וממילא סטנדרט האחריות שחל על הנתבע הוא זה הקבוע בסיפא של הסעיף, ולפיו בהעדר רשלנות אין אחריות. עם זאת, הנטל להוכיח כי לא הייתה רשלנות מוטל במקרה כזה על שומר השכר.

השופט סתיו הוסיף כי "לא רק שהנתבע לא הוכיח שלא התרשל, אלא שסבורני שאף אילו היה הנטל מונח על כתפי התובע, הוא היה עומד בו".

הנבחן העיד כי הטסטר אמר לו ללחוץ על הברקס, אבל מכיוון שהוא היה לחוץ הוא התבלבל ולחץ על דוושת הגז. עוד הוא העיד כי הנסיעה לאחור הייתה ב"שני שלבים" - תחילה הרכב עלה על המדרכה, ולאחר מכן המשיך מעט לנסוע עד שפגע בקיר. כאשר נשאל הנבחן מדוע לא בלם מיד, הוא ענה כי הוא קפא ולא ידע מה לעשות. לגרסת הנתבע, לאחר שהמבחן הסתיים והרכב היה בעמידה מוחלטת, הוא אמר לנבחן שהמבחן הסתיים, ואז הנבחן לחץ לפתע בחוזקה על דוושת הגז. הנתבע בלם מיד, אך לא הספיק לעצור את הרכב לפני שהתרחשה הפגיעה.

"גם אם נאמץ את גרסת הנתבע, המסקנה המתבקשת היא שיש לו אחריות לתאונה. אין צורך לומר כי בוחן נהיגה (כמו מורה נהיגה) נדרש לערנות מרבית בקשר לביצועי התלמיד. בהינתן שהרכב בדיוק סיים נסיעה לאחור והיה עדיין בהילוך אחורי, ברי כי הנתבע לא היה רשאי להרפות מדריכותו, ומיד כשהנבחן לחץ על הגז היה עליו לבלום את הרכב. בהינתן המרחק אותו עבר הרכב והעובדה שהוא יצא ממצב של עמידה או נסיעה מאוד איטית, אין לקבל את הטענה כי לא היה באפשרותו של הנתבע להתערב לפני הפגיעה".

השופט דחה את טענת הנתבעים כי מורה הנהיגה התרשל בכך שאפשר לנבחן לגשת למבחן הנהיגה על אף שהוא לא היה ערוך לכך. "מדובר בטענה בעלמא, שלא הובא לה שמץ של הוכחה. ברור כי עצם העובדה שהנבחן עשה טעויות אינה אומרת כי לא היה מקום להגישו למבחן".

השופט סתיו התייחס לבסוף לטענת הנתבעים כי האחריות מוטלת על תלמיד הנהיגה עצמו. "כאשר נקבע כי הייתה רשלנות מצד בוחן הנהיגה (או מורה הנהיגה), הרי שבמישור היחסים שבינו לבין התלמיד נראה כי בדרך כלל - ולמעט כאשר מדובר ברשלנות רבתי - יש להטיל את האחריות על הבוחן (או על המורה), ואין לייחס לתלמיד אשם תורם".

עורכי הדין אסף ורשה ואייל בדור, שייצגו את מורה הנהיגה התובע, מסרו בתגובה לפסק הדין כי "מדובר על ניסיון מופרך מצד החברות שזכו במכרז להשית את האחריות על מורה הנהיגה, וחמור אף יותר - על התלמיד. תקוותנו כי פסק הדין ימנע מהן להעלות טענות אלו בתיקי תאונות נוספים שהתרחשו במהלך מבחן נהיגה והפיצוי ישולם בלא צורך לבזבז שוב את זמנו של בית המשפט".