ישראל זקוקה למדיניות פנסיה ברורה ועקבית

הבעיה של הפנסיה לעת פרישה היא בעיה מערכתית חוצת מדינות. מעבר לקושי הצפוי של קרנות הפנסיה להשיג תשואה סבירה בעשור הקרוב, הרי שהתארכות תוחלת החיים היא רק צד אחד בהיבט הדמוגרפי. הצד השני הוא הירידה בשיעורי הלידות בכל העולם, לרבות מדינה ענקית כמו הודו.

התוצאה היא שמדיניות הרווחה מ"העריסה עד למוות" אינה מחזיקה מעמד. החלק של הפנסיונרים בחברה המערבית גדל והולך, וזה אומר שפחות צעירים צפויים להידרש לשאת על גבם יותר קשישים.

מחקר של OECD מראה כי ב-40 השנים האחרונות מספר האנשים שחצו את גיל 65 מול מספר האנשים שהם בגילאי 20 עד 64 (גילאי העבודה), שעמד על 2 על כל 10 אנשים, עומד כיום על 3 מול 10, ובשנת 2060 יעמוד על 6 מול 10. אם בשנת 1980 ההוצאה של מדינות OECD על גימלאים עמדה על 5% מהתוצר, הרי שכיום היא מתקרבת ל-8% ובמדינות מסוימות כמו איטליה היא גבוהה הרבה יותר (16%).

מבחינות רבות, כפי שהראנו בטורים קודמים ב"גלובס", מצבה של המערכת הפנסיונית בישראל טוב ממצבה במרבית מדינות OECD, אבל זה אינו מפחית מחומרת הבעיה בארץ ומהצורך להתמודד איתה. מגוון הפתרונות האפשריים כמעט אינסופי. הבסיס לבחירה ביניהם נעוץ בקביעת מדיניות ברורה ועקבית עם מחויבות תקציבית.

המדינה צריכה להחליט תקציבית מהם יעדיה בתחום של דאגה לפנסיונרים - פנסיית מינימום מסוימת לחלק מהאוכלוסייה, ופנסיה סבירה יותר לחלק אחר - ומכאן, ומפרמטרים אחרים, צריך להחליט מהו היקף התקציב שיידרש, הן במונחים כספיים אבסולוטיים והן במונחים של שיעור מן התוצר. מהיקף התקציב המיועד ייגזרו הפתרונות. אין פתרון אחד מנצח. יש להפעיל שורה של פתרונות, לתקצב כל אחד מהם, ולא לזגזג כפי שנעשה עד היום. לכל עיכוב נוסף יהיה מחיר כבד.

 מונחים חשובים בתחום הפנסיה בישראל

תפוקת העבודה שמפסיד המשק מהפסקת עבודה של גברים ונשים בגיל הנוכחי, נאמדת בכמה מיליארדי שקלים בשנה. זה נכון במיוחד כאשר שיעור ההשתתפות בעבודה גבוה יחסית ושיעור האבטלה נמוך מאוד, כך שפרישה של גברים ונשים לפנסיה לצורך הכנסת צעירים למעגל העבודה אינה נדרשת. כיום, בעת משבר הקורונה, המצב שונה בתכלית.

מגוון פתרונות שמהם אפשר לבחור

אז מהם הפתרונות האפשריים לבעיות הפנסיה בישראל?

■ העלאת גיל הפרישה, הן לנשים והן לגברים, והעמדתו באופן הדרגתי על 70. מהלך כזה פירושו שנות חיסכון ארוכות יותר ופנסיה גדולה יותר בעתיד. ניתן לשקול את הצמדת גיל הפרישה לשינוי בתוחלת החיים, כפי שזה מתבטא בהצעת החוק של משרד האוצר. לחלופין, ניתן להנהיג גיל פרישה גמיש, ויש אף המציעים את ביטול גיל הפרישה. כך נהגו מדינות כמו אוסטרליה, ניו זילנד ופינלנד, וכך הייתה סבורה פרופ' רות בן ישראל שנכון לעשות גם בישראל.

■ הגדלה נוספת של התקרה הפטורה ממס, בשילוב עם הגדלת ההפרשות הנדרשות מהמעסיקים ומהמועסקים, כפי שנעשה במדינות כמו גרמניה והולנד. המשמעות היא הגדלת החיסכון הנוכחי על חשבון הצריכה לטובת הבטחת רמת חיים טובה יותר לעת פרישה.

■ הנפקת אג"ח מיועדות למבוגרים (איגרות חוב לא סחירות של המדינה, שמעניקות כיום תשואה גבוהה במיוחד לעמיתי הפנסיה), או סיבסוד בדרך אחרת, בכל מסגרות החיסכון ארוך הטווח, כולל קופות גמל שאין להן כיום מרכיב כזה, ושינוי אופן הקצאת האג"ח המיועדות.

■ מתן אפשרות להפרשה בשיעור משתנה במהלך מסלול התעסוקה, כאשר בתקופה שבה הכנסת העובד גדולה, הוא יוכל להפריש שיעור גבוה יותר וסכום גדול יותר מאשר בפרקי זמן אחרים (המודל האנגלי).

■ הוזלת הניהול הפנסיוני על ידי הפחתת דמי הניהול שגובים הגופים המוסדיים. הטענה היא שדמי הניהול "אוכלים", במצטבר על פני עשרות שנים, רבע מהפנסיה. הדרך לטפל בכך היא כפולה: כדי להקטין את משקל דמי הניהול צריך לקבוע דווקא שיעור מינימלי של דמי ניהול (כפי שקבעו תקרת דמי ניהול), באופן שמקבלי שכר נמוך לא יסבסדו את העובדים החזקים, וכן להוריד הרבה מהדרישות הרגולטוריות המאוד מוגזמות המוטלות על המוסדיים. חלק ממתווה זה מומש באמצעות המכרז של האוצר לקרנות הנבחרות עם דמי ניהול נמוכים, שגם הובילו להורדת דמי הניהול של שאר קרנות הפנסיה הגדולות.

■ חיסכון כפוי לפנסיה מגיל אפס, שבמסגרתו המדינה תעניק, למשל, 100 שקל עבור כל ילד, מעת לידתו עד הגיעו לגיל 21, כאשר היא תאפשר הפקדה בסכום מקביל או נמוך יותר של ההורים, ללא יכולת משיכה, ועם אפשרות של ההורים, או של הבגיר, להמשיך ולהפקיד 100 שקל בחודש וליהנות מהטבות מס, ובלבד שבשונה מתוכנית "חיסכון לכל ילד", ניתן יהיה להשתמש בכסף רק לעת פרישה.

כל הפתרונות האלה - יותר קל להציע אותם מאשר לבצע אותם. אין, כמובן, צורך להפעיל את כולם, שכן הם כרוכים בהוצאה תקציבית גדולה מאוד לאורך הרבה זמן, ועל אחת כמה וכמה הם קשים לביצוע בעת שהגירעונות התקציביים נערמים והולכים באופן חסר תקדים בעקבות משבר הקורונה. אבל, אם לא נתחיל לחשוב ולתכנן את ביצועם כיום, הם גם לא יהיו מחר.

פתרונות מחוץ לקופסה - לטווח הארוך

מעבר לפתרונות האלה, יש כמה פתרונות לטווח ארוך, כפי שנגזר מאופי הנושא של פנסיה, והם פתרונות שמחוץ לקופסה. הנה כמה מהם.

■ יצירת איזון שפוי יותר בין הפנסיה התקציבית, שמהווה נטל כבד מאוד על קופת המדינה, לבין הפנסיה הצוברת, באופן שיאפשר למדינה לשחרר תקציבים גדולים יותר לכלל אזרחיה. עלות הפנסיה התקציבית למדינה עומדת כיום על כ-20 מיליארד שקל בשנה, ועתידה להגיע לכ-30 מיליארד שקל בעוד כ-15 שנה. עיקרה - כוחות הביטחון, עובדי מדינה, בנק ישראל, אוניברסיטאות (באופן עקיף) ורשויות מקומיות (באופן עקיף). זהו עניין כבד משקל, שפתרונו אינו טריוויאלי ושראוי לדיון נפרד.

■ חינוך פיננסי - מכיוון שאחת הבעיות העיקריות היא היעדר מודעות בקרב בני הגילאים הצעירים, הרי שחלק מהפתרון הוא מהלך להגברת המודעות וההבנה של הנושא. אפשר לשלב במאמץ הזה גם את המעסיק, שידאג, על חשבונו, לפגישת ייעוץ של העובד אחת לכמה שנים עם יועץ אובייקטיבי. באופן כזה, ייתכן שניתן יהיה למנוע מעובדים שנמצאים בצמתים שונים של קבלת החלטות לעשות טעויות שיעלו להם בעתיד בפנסיה מופחתת משמעותית, כמו משיכת סכום הפיצויים שלהם, שמהווה כ-40% מסכום ההפרשות לפנסיה. היתרון של פתרון זה הוא שהוא איננו כרוך בהוצאה בהיקף שיכביד על תקציב המדינה. מדובר בהוצאה צנועה, ש"תשלם את עצמה" מהר מאוד.

■ העלאה מאסיבית של הפריון במשק. רמת פנסיה נמוכה נגזרת גם מרמות שכר נמוכות, ורמות השכר בישראל נמוכות, מכיוון שהפריון הנמוך אינו מאפשר תשלום משכורות גבוהות יותר, שיהיו בסיס לפנסיה סבירה. זהו מהלך שמתבקש גם בלי קשר לפנסיה - מהלך שדורש מאמץ מתמשך בתחומים רבים, כמו שינויים במבנה המשק, השקעות בתשתיות פיזיות, בתשתיות אנושיות - חינוך, הכשרה והסבה מקצועית, ועוד ועוד.

לנושא זה מתחברת גם סוגיית הגדלת שיעור ההשתתפות בשוק העבודה של מגזרים שכיום משתתפים בו בשיעור נמוך, ובראשם המגזר החרדי והמגזר הערבי. זהו מהלך שדורש, למעשה, להפוך את המשק על פניו - ושסיכוייו להתממש, לצערנו, נמוכים - ומה שצריך כדי שיהיה לו סיכוי להתממש, הוא קונסטלציה פוליטית ותקשורתית מסוימת מאוד.

בישראל, שעשתה לא מעט בנושא הפנסיה, נדרשת, בכל זאת, רפורמה עמוקה - שאם לא כן, נגיע למקומות מאוד לא טובים בתוך עשור או שניים. לכך דרושה מנהיגות פוליטית אמיצה, שתקבל החלטות קשות, אבל בלתי נמנעות. הזמן לא עוצר מלכת - והוא אינו עובד לטובתנו. 

הכותבים הם צבי סטפק, מבעלי בית ההשקעות מיטב דש, ואבי ברקוביץ, משנה למנהל השקעות ראשי גמל ופנסיה במיטב דש. אין לראות בטור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק