הזכות של ילד לאבא גוברת על זכות האבא לאנונימיות

קיימת אפשרות שעשרות אם לא מאות ילדים מתרוצצים ביננו בלי לדעת כלל שהם למעשה אחים. השמועה אומרת שמספר תורמי הזרע בישראל מצומצם ביותר, אך לא ניתן לאמת זאת, משום שרשימת התורמים וזהותם אינה גלויה לציבור.

לאחרונה פורסם בארה"ב כי תורם זרע אחד תרם את זרעו לטובת 35 נשים שבחרו בו, בשל שלל תיאורים מחמיאים שדאג שיפארו את זרעו, אף שחלקם היו שקריים. כיום, באיחור של 18 שנה, הוא החליט להודות בפומבי כי הוא סובל מסכיזופרניה, מחלת נפש תורשתית המשבשת את חיי החולים ומשפחותיהם. הכעס כלפיו הוא כפול, משום שבזמן שתרם את זרעו הוא ידע על היותו חולה, אבל החליט להסתיר זאת ובחר לשקר. הוא ניצל את האנונימיות שלו לצורכי התרומה. כיום למעלה מ-30 ילדים נושאים את הגנים שלו ועשויים ללקות במחלה מבלי שאמותיהן ידעו עליה כשבחרו את זרעו לתרומה. רק עכשיו הוא החליט להתנצל, אבל את צאצאיו אי-אפשר להחזיר למקפיא.

הסיפור הזה מעורר את השאלה: מדוע לא חושפים את זהותו המלאה של התורם. בישראל כל תורם הוא אנונימי. תורמי זרע המעוניינים בהשלמת הכנסה, משקרים ביחס למחלות מהן הם סובלים; ולעיתים גם נשים מנצלות את השיטה האנונימית על-ידי כך שהן "קונות" זרע באופן פיקטיבי, אך לא עושות בו שימוש, אלא נכנסות להריון בדרך טבעית מאדם אחר ידוע, שאינו מוכן ליטול חלק בגידול הילד.

האנונימיות היא "קיצור דרך" - קיצור דרך לאישה שלא מעוניינת בשותפים להורות, קיצור דרך גם לתורמי הזרע שמעוניינים להרוויח כמה שקלים, ללא עול ההורות שמגיע בדרך כלל עם זרע שמפרה ביצית, ואפילו ללא הכרה בהורות.

קיצורי דרך זה נחמד, אבל לא בהורות. ילד זכאי לדעת מי אביו הביולוגי, גם אם הדבר יפגע בנוחותם של התורמים ושל המבקשות להרות מזרעם. מה גם שבסופו של דבר האנונימיות היא פיקטיבית, כי תמיד ניתן לחשוף אותה בדרך של בקשה תמימה לבדיקת סווג רקמות.

כך לדוגמה שני בני זוג שטיפלתי בהם, הצליבו ביניהם את המידע והגיעו למסקנה שייתכן שהוא התורם האנונימי, ביקשנו לבצע בדיקת רקמות, ובאורח פלא הוא התגלה כאב. כך שגם האנונימיות בסופו של דבר לעולם איננה מוחלטת, ובוודאי לא במדינה קטנה וסגורה כשלנו.

האנונימיות שרדה עד כה, כי היא טובה למערכת. היא משרתת את הדחקת העובדה שכמות הנזקקות/ים לתרומות הולכת וגדלה. היא מסייעת להסתיר שפעמים רבות נעשה שימוש בתורם לא מתאים ועוד שלל ליקויים ובעיות.

בנקי הזרע מבקשים גם הם לשמר את האנונימיות, מחשש שתורמים יגלו כמה צאצאים יש להם וכמה הרוויחו בנקי הזרע מהתרומות שלהם, מחשש שהורים יגלו כמה אחים יש לילדיהם ועוד. החשש הגדול ביותר שלהם הוא שחלק ניכר מהגילויים הללו יובילו בדיעבד גם לתביעות של לקוחות מאוכזבים או של תורמים מתוסכלים.

אבל כל החששות הללו, רובם קשורים למערכת שמבקשת להגן על עצמה ועל מקור הרווח שלה ואינה מטיבה בהכרח עם הציבור הנזקק לשירותיה. השנים מוכיחות כי רבים החסרונות מן היתרונות, וחייבים להרחיב את האפשרויות ולהגדיל את מספר התורמים ובעיקר אלה שאינם אנונימיים. ייתכן שזה יביא להפחתה זמנית במספר התורמים, אולי אף לסרבול מסוים של ההליך, אבל באותו הזמן הדבר יביא להפיכתו להליך אמיתי ונכון יותר, כזה שיוכל לשרת את כולם ולהציע להם יותר.

אחד הפתרונות היעילים ביותר הוא שימוש במאגרים העצומים של תורמי זרע שנפטרו או שהקפיאו את זרעם לצרכים אישיים ומוכנים עכשיו לתרום אותם לאחרים. מדובר בתורמים איכותיים ביותר, שהניחו אחריהם צוואות ביולוגיות והביעו את משאלתם להמשכיות גם אחרי מותם. בבנק הזרע יש יותר זרעים מוקפאים מסוג זה מאשר של תורמים רגילים.

אין דרך ראויה יותר מלהביא לעולם ילדים מתורמים ידועים שהביעו גם רצון להמשכיות. המדינה, שעושה כל שביכולתה כדי למנוע שימוש בזרע של תורם שנפטר, חוטאת בכך פעמיים: בפעם הראשונה בכך שאינה מכבדת את רצונם של התורמים, ובפעם השנייה בכך שאינה מכבדת את האינטרס של הילדים לדעת את זהות אביהם ולחסוך מעצמם חרדות מפני מפגש בלתי ידוע עם אחיהם.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין הזה אף נוגדת את האינטרס הכלכלי של המדינה, אשר מממנת תרומות זרע אנונימיות, בשעה שיש בידיה הרבה יותר תרומות חינמיות שאינן אנונימיות. השימוש בתרומות אלה יביא עמו אושר רב לכל הנוגעים בדבר ויצמיח דור שיידע את אבותיו. 

הכותבת היא מנכ"לית ומייסדת ארגון "משפחה חדשה"