הפסיכולוגיה מאחורי הזינוק במכירות הרכב תחת קורונה

בשנים כתיקונן אנו נוהגים להסביר את התנהגות שוק הרכב הישראלי במונחים מאקרו-כלכליים. זהו ענף הצריכה הפרטית הגדול והחשוב במשק, אחרי הדיור, ומטבע הדברים הוא מושפע מגורמי רקע כלל-משקיים. אבל כדי להסביר את החוזק של שוק הרכב ברבעון השלישי השנה, כפי שהוא שמשתקף בדוחות הכספיים של היבואניות הציבוריות, כנראה שצריך להיעזר במונחים מעולם הפסיכולוגיה והסוציו-כלכלה.

נתוני המאקרו, שמייצבים בשנים שגרתיות את הביקוש לרכב בישראל ומעניקים לו דחיפה, היו השנה קודרים ומאיימים. האבטלה נעה סביב שיעור דו-ספרתי, התוצר הלאומי התכווץ לטריטוריה שלילית בלתי מוכרת, הכנסות המדינה ממסים הצטמקו, הגירעון בתקציב תפח לממדים מבהילים - וכך גם החוב הלאומי.

במקביל פחתה משמעותית כמות ימי המכירות בענף הרכב בשל הסגרים הממושכים, שרובם התרכזו סביב החגים ובחודשי מכירות "חזקים", ואילו "באר" הגיוסים של שוק ההון, שהזינה במשך שנים את ענף הליסינג, התייבשה כמעט לגמרי. כתוצאה מכך צמצמו השנה חברות הליסינג את הביקוש לרכב חדש בשיעור שמוערך ב-20% עד 30%. אלה מספרים משמעותיים, אם מביאים בחשבון שענף הליסינג מזרים מדי שנה כשליש מכלל הביקוש לרכב חדש.

באירופה יש ירידה במכירות

אם מוסיפים לקלחת גם את הקיפאון הפוליטי המתמשך והיעדר תקציב מסודר, מקבלים מתכון מאקרו-כלכלי בדוק לקריסה בשוק הרכב. הנוסחה הזו פעלה היטב מחוץ לישראל: נתוני המסירות של ינואר-אוקטובר באיחוד האירופי, למשל, שמצב המאקרו (והפוליטיקה) שלו יציב הרבה יותר משל המשק הישראלי, מלמדים כי הוא צפוי לסיים את 2020 עם ירידה של עד 28% במכירות רכב חדש.

אז מהיכן מגיע הזינוק המפתיע בביקוש לרכב במגזר הפרטי בישראל, שהצליח לחפות במידה רבה על ירידת המכירות המוסדיות? כנראה משילוב בין פסיכולוגיה למבנה הסוציו-אקונומי הייחודי של ישראל. גם בשגרה, רבים רואים בתחבורה הציבורית בישראל אלטרנטיבת התניידות לא נוחה ולא יעילה, שמיועדת למי שאין לו ברירה - כלומר, לעשירונים הנמוכים. אבל כשמוסיפים לכך את החרדה מהידבקות בנגיף בתחבורה ציבורית ואת השירות הבעייתי והבלתי צפוי בתקופת הקורונה, מקבלים מוטיבציה גדלה לבעלות על רכב פרטי, בין אם משומש ובין אם חדש.

ומכיוון שברז האשראי לרכב לא נסגר בתקופת הקורונה, תודות לפעילותו המסורה של בנק ישראל מאחורי הקלעים, מעגל רוכשי הרכב הפרטיים לא התכווץ, כפי שהיה מתבקש, אלא דווקא התרחב.

הסיוע זרם גם לצריכה

אבל זו לא הסיבה היחידה. משבר הקורונה סיפק למשרד האוצר הזדמנות לפתוח לרווחה את שערי הכספת הלאומית ולהמטיר משם לכל כיוון עשרות מיליארדי שקלים תחת הכותרת "סיוע קורונה". אפשר להניח שחלק לא מבוטל מכך לא הגיע לנזקקי הסיוע, אלא מצא את דרכו לצריכה הפרטית. יתרה מכך, סקטורים שלמים, ובהם המגזר הציבורי העצום על 850 אלף מועסקיו, צלחו את המשבר ללא שריטה ביכולת ההשתכרות שלהם.

הוסיפו על כך עוד כמה סיבות פסיכולוגיות, כמו "שחרור תקציב אישי" כתוצאה מביטול חופשות שנתיות, ומנה גדולה וגדושה של הדחקה נוסח ישראל, וקיבלתם הסבר לתנופת מכירות הרכב שניכרה ברבעון - שאמנם קשה להגדיר ולכמת אותו במונחי מאקרו-כלכלה פורמליים, אבל הוא בהחלט מתבטא בשטח.

אבל היו בטוחים שהחשבון עוד יגיע. את חוקי המאקרו-כלכלה אפשר אולי לכופף באמצעות פסיכולוגיה, אבל קשה מאוד לעקוף.