המטרה של השר גלנט - לוותר על סמכויות

בהמשך למה שנראה, נכון להיום, ככישלון מתמשך של משרד החינוך בהתמודדות עם השלכות הקורונה, מתנהל לאחרונה דיון ציבורי בהעברת הסמכויות בתחום החינוך לאחריות הרשויות המקומיות, שהוכיחו תושיה ויעילות ניכרות בניהול המשבר.

מצד אחד נמצאים הציבור ובכירי השלטון המקומי שמאסו באוזלת ידו של השלטון המרכזי בתחום החינוך. מהצד השני, נמצאים בכירי משרד החינוך בהווה ובעבר. אחד המתנגדים הוא מנכ"ל משרד החינוך לשעבר, שמואל אבואב, שהביע בהופעותיו התקשורתיות עמדה נחרצת נגד העברת האחריות על החינוך לרשויות המקומיות וקבע: שותפות - כן, אחריות כוללת - לעולם לא.

נקודת המוצא של שמואל אבוהב מייצגת את עמדת השלטון המרכזי, שנותרה מקובעת בתפיסות אנכרוניסטיות שאינן מתכתבות עם המציאות בארץ ואף לא עם המגמה הרווחת בכל המדינות המפותחות. הבעיה נעוצה בכך שהשלטון המרכזי בישראל רואה את השלטון המקומי כקבלן ביצוע במקרה הטוב וכחשוד המיידי במקרה הרע, במקום לראות בו שותף מלא במעשה הממשל- שותף במטרות ובערכים ושותף באחריות ובסמכות.

על פי הדו"ח השנתי שלב ה-OECD שפורסם השנה, ישראל היא המדינה הריכוזית ביותר בקרב המדינות המפותחות. פקידי משרד החינוך מנהלים את 257 הרשויות המקומיות במיקרו ניהול ועל אף שתקציב החינוך גדל במיליארדי שקלים, ממוצע ההישגים של ישראל במבחנים הבינלאומיים נמצא בירידה ביחס לשנים קודמות והוא נמוך מהממוצע במדינות ה-OECD. מה שיותר מדאיג הוא שהפערים בין הישגי התלמידים בישראל כיום הם הגבוהים ביותר בעולם וגרועים מהמצב במדינות לא מפותחות. כך זה נראה כאשר האחריות כולה נמצאת בידיים של השלטון המרכזי. מה שאבוהב מציע הוא לשמר את המצב הקיים ולהתפלל שמשהו ישתנה. משרד החינוך אוחז בפרדיגמה השגויה שתוספת תקציב, רגולציה קשוחה והגברת הריכוזיות תקרב אותנו לשוויון הזדמנויות, הישגים גבוהים ומוכנות לאתגרי המחר. ברם, הנתונים אינם עולים בקנה אחד עם תפיסה זו והתוצאות טופחות על פנינו. הגיע הזמן איפה לזנוח את הפרדיגמה הישנה ולהחליפה בחדשה.

המשבר הכלכלי הנוכחי הוא הזדמנות מצוינת לשדוד מערכות, שלאחריו נוכל להתעורר למציאות טובה יותר כפי שקרה בפינלנד שעברה משבר כלכלי חמור בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת. בתגובה למשבר צמצמה הממשלה את שליטתה במערכת החינוך והעניקה חופש ואוטונומיה גדולים לבתי ספר ולרשויות המקומיות. השאר הוא הסטוריה - מאז ראשית שנות האלפיים הפכה פינלנד לאתר עלייה לרגל למשלחות חינוך ומחקר מכל רחבי העולם, לאחר שהציגה בעקביות לא רק הישגים יוצאי דופן במבחנים הבינלאומיים, אלא גם את הפערים הנמוכים ביותר בין תלמידים בעולם המערבי.

בשני העשורים האחרונים, בתגובה לדרישה מצד התושבים, הרשויות המקומיות תובעות לעצמם תפקיד משמעותי בעיצוב החינוך והופכות לגורם בעל השפעה עצומה על מערכת החינוך והישגי התלמידים. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בתפקידים המסורתיים של הרשות כמי שאחראית לקיומם של התנאים הפיזיים כגון: בינוי, תחזוקה העסקת צוות המנהלה והתמך החינוכי, הסעות ועוד, אלא בהיותן גורם דומיננטי בעיצוב התפיסה החינוכית והפדגוגית. מגמה זו זוכה ליחס אמביוולנטי מצד משרד החינוך. הרטוריקה הגלויה של משרד החינוך היא אמנם רטוריקה שמעודדת את השותפות, אולם כשזה נוגע לעניינים רגישים כמו פדגוגיה, כוח אדם ועוד, הוא תובע שליטה בלעדית גם כאשר הוא אינו מסוגל לספק את הסחורה.

במהלך משבר הקורונה הוכיחו מרבית הרשויות המקומיות זריזות גמישות, ביצועיות גבוהה ויצירתיות. כתוצאה מכך ברוב המקומות אמון הציבור בהנהגה המקומית לא רק שלא נפגע אלא התחזק. אולם החשש שמביע אבוהב מכך ש"רשויות חזקות יזניקו את תלמידיהן קדימה, וברשויות חלשות ידשדשו הילדים ובני הנוער מאחור" הוא מובן ומוצדק. תמונת הפערים בין התלמידים בישראל משתקפת גם בפערים בין הרשויות המקומיות. לפי ה-OECD ישראל היא המדינה הגרועה ביותר בקרב המדינות המפותחות במדד הפערים בין רשויות מקומיות. הפערים, כך על פי הדוח, ממשיכים להתרחב בקצב של 5% בשנה, המהיר ביותר בקרב המדינות המפותחות.

ברשויות חלשות יש להשקיע משאבים ומאמצים באופן ממוקד

הפתרון לכך אינו לחסום את ההתפתחות של הרשויות החזקות, אלא לרכז מאמץ עודף ברשויות החלשות.

צמצום פערים שבולם את התקדמותם של הרשויות החזקות ומונע מהם לממש את הפוטנציאל שלהן אינו מועיל לרשויות החלשות והוא בבחינת שוויון של "מכסחת דשא". עקרון הצדק וההוגנות מחייב את המדינה ליצור את תנאים עבור הרשויות החלשות לממש את מלא הפוטנציאל שלהן והאמצעים העומדים לרשותה הם רבים ומגוונים.

כהונתו של שר החינוך יואב גלנט תיזכר כהצלחה, במידה ויצליח להביא לכך שמשרד החינוך יגדיר את מטרות העל של מערכת החינוך, את ערכי היסוד וההישגים הנדרשים ולתת חופש מלא לרשויות המקומיות שמסוגלות לכך לפעול להשיגם בדרך שתמצאנה לנכון. יש להסב את המשאבים ממנגנוני הפיקוח והרגולציה לפיתוח המקצועי של המורים ולהכשרתם.

ברשויות חלשות יש להשקיע משאבים ומאמצים באופן ממוקד וליצור תוכניות התערבות התפורות באופן ייחודי לאתגריה ומידותיה של כל רשות המתקשה להשיג את המטרות.
אין ספק שהעברת האחריות להנהגה המקומית הנבחרת בבחירה ישירה על ידי התושבים, תיצור מערכת חינוך רלוונטית יותר, מותאמת לאתגרים ולצרכים של הקהילה ותביא לתוצאות טובות יותר במבחנים הבינלאומיים. 

הכותבת היא מנכ"ל מועצת כפר ורדים לשעבר, חברת מועצה בתנועת "1948- מתחילים מחדש"