המורה למתמטיקה שהפכה מפעל טחינה קטן לאימפריה: ג'וליה זהר מדברת על הדרך, הסערה והצלקת

הקלטת פודקאסט עם ג'וליה זהר התבררה כאתגר: היא מדברת כל כך בשקט, שמכשיר ההקלטה מתקשה לקלוט את קולה. על אף הצניעות הטבעית שלה, נראה שג'וליה מלוהקת בכל פעם מחדש על ידי הגורל לתפקיד ראשי משמעותי, שמאלץ אותה לעלות על הבמה המרכזית. זה התחיל כשמות בעלה כפה עליה לעזוב את העבודה בהוראה, לדאוג לפרנסת המשפחה ולקחת על עצמה להנהיג את מפעל הטחינה המשפחתי, והמשיך כשתרומה תמימה למטרה להט"בית העמידה אותה במרכזה של סערה תרבותית בחברה הערבית. כך הפכה ג'וליה זהר את המפעל הביתי לאימפריה שמשווקת גם לארה"ב - והיתה בעצמה למנהיגה קהילתית בלתי מעורערת.

בואי נתחיל מהתחלה. איך הפכת להיות המנהלת של טחינה אל ארז?
"לפני שהתחלתי לעבוד במפעל, הייתי מורה למתמטיקה בחטיבת ביניים. ההורים שלי רצו שאלמד חינוך ואהיה מורה, שיהיו לי חודשיים חופש בשנה ושהעבודה תתאים לי גם כשאהיה אמא לילדים. הלכתי בתלם, לא חשבתי על יזמות או לצאת מחוץ לקופסא, פעלתי לפי הספר.

"בזמנו לבעלי היה מפעל לייצור ותיקון של מנועים וגנרטורים. יום אחד הוא ראה מודעה בעיתון על מפעל לייצור טחינה שעומד להיסגר ומוכר את המכונות שלו. התכנון היה לקנות את המכונות ולפרק אותן. זו הייתה התקופה שבה המנועים הסיניים הגיעו לארץ, והעבודה שלו נפגעה מכך.

"אחרי שרכש את המכונות, עלה לו רעיון לנסות להפעיל אותן ולייצר טחינה. בהתחלה זה נשמע לנו רעיון מפחיד - מה לנו ולטחינה, גם ככה היינו בחובות. אבל היה לו חזון והוא היה נחוש בדעתו. הוא היה איש אמיץ ורצה לקחת את הסיכון.

"ומשם התגלגלנו. בחודש הראשון הוא יצר את הטחינה וחילק בחינם לכל השכנות - העיקר שיטעמו ויגידו מה דעתן. כשרצינו להתחיל לייצר אריזות, היינו מוכרחים לחשוב על שם. בעלי אסף את כל המשפחה וביקש מכל אחד לכתוב על פתק רעיון משלו. עשינו הגרלה והפתק הנבחר היה 'אל ארז' שבמקרה היה הפתק שלי. לא חשבנו רחוק ולא עניין אותנו אם זה שם שניתן לבטא בקלות בעברית או באנגלית.

"אחרי תשע שנים בנינו מפעל בנצרת. אני המשכתי לעבוד כמורה ואהבתי את העבודה שלי. ואז, יום בהיר אחד, בעלי נפטר. נותרתי עם שני ילדים - יוסוף היה בכיתה ז' ולנה הייתה בתיכון. האינסטינקט הראשוני שלי היה לרצות למכור ולפרק את הכל. היה לי כעס על בעלי שעישן ועל כל העולם. אבל אז הבנתי שמכירה לא תכסה את החובות הקיימים, שאני חייבת להמשיך.

"רציתי להמשיך גם בשבילו. אמרתי לעצמי שאולי הפסדתי אותו, אבל אני לא רוצה גם להפסיד את כל מה שהוא עבד בשבילו".

הייתה לך התלבטות?
"לא התלבטתי. אם הייתי חושבת על זה לעומק, כנראה שלא הייתי עושה את זה. היינו בזמנו 18 עובדים. אספתי את כולם ואמרתי להם שאנחנו ממשיכים".

ואיך הייתה קבלת הפנים במפעל?
"קיבלו אותי יפה. מעולם לא הייתי מעורבת בניהול המפעל. נחשפתי לעבודה רק מהשיחות שלנו בבית. גבר ערבי אוהב את הפרטיות והחופש שלו, אבל תמיד הקשבתי לו ונתתי לו עצות מאחורי הקלעים בלי שירגיש.

"כשהגעתי למפעל לא חשבתי על עצמי בתור אישה ולא עסקתי בשאלה איך אני כאישה אתמודד בסקטור הערבי. מתחילת הדרך התייעצתי עם אנשי עסקים ערבים ולא התביישתי להגיד להם שאני לא יודעת. לנשים יש פחות אגו. הרשיתי לעצמי לבקש עזרה, ולשמחתי כולם התייצבו לעזור.

"הכבוד שנתנו לי בסקטור הערבי בנה לי את הביטחון העצמי. אני מאוד מסורה לחברה הערבית ולא הולכת נגד הזרם. אני מקפידה על הקוד של החברה מכל הבחינות, ולמרות שיש לי הרבה חברים בשני הצדדים - בחברה שלי אני מקפידה על הכללים שלנו".

"עבדתי 13 שעות ביום"

איך למדת לנהל?
"למדתי תוך כדי תנועה. הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי למפעל היה להתחיל ללמוד על הייצור - איך עושים טחינה טובה. עד שבעלי נפטר הייתי מגיעה למפעל מדי פעם לשתות קפה בדרך הביתה, אף פעם לא ייצרתי טחינה.

"היו לי הרבה חסמים בדרך. כשהתחלתי לנהל, למרות ששרשרת הייצור לא השתנתה, התחילו לומר שמאז שהגעתי למפעל הטחינה כבר לא טעימה. גם הבנק הסתכל עליי בתור אישה שלא יודעת כלום ועושה את עצמה 'אבו עלי' כשהיא באה לנהל מפעל שלם של גברים. כשלא היה לי כסף לסגור את החודש, הייתי מתקשרת שבוע מראש לבקש עזרה. ספקים ביקשו ממני תשלום במזומן כי הם לא סמכו עליי מספיק כדי לתת לי אשראי. הלכתי וישבתי עם הספק של השומשום, והסברתי לו שאם הוא לא יבוא לקראתי אני איאלץ לסגור את המפעל.

"לא היה לי ראש עסקי, אבל עבדתי על בסיס האינטואיציה שלי. עבדתי 13 שעות ביום והמפעל היה כל חיי".

מתי חשבת על להתחיל לייצא?
"אחרי שנתיים עברנו מעבודה ידנית לעבודה עם מכונות. שיניתי את האריזות כך שיהיו יותר עמידות, והרגשתי שאנחנו מוכנים לייצוא. השוק בישראל קטן, ורציתי לברוח החוצה. נסעתי לתערוכה הראשונה שלי בניו ג'רזי. פגשתי שם שני בחורים ישראלים שהיו הישועה הראשונה שלי".

כשבעלך מת רצית רק לשמר את המפעל הקיים. מאיפה הגיע הדחף להצליח יותר ויותר?
"אני באופי שלי תמיד רוצה להתקדם בחיים. חייתי את המפעל. בשנים הראשונות לא עשיתי שום דבר חוץ מלהיות במפעל, אפילו לא יצאתי לטייל. ב-2009 בניתי מפעל חדש, כי הבנתי שאם אני אשאר באותו מקום אני אלך ואדרדר. רציתי להתפתח".

 ערן גפן / צילום: מנחם רייס

כשנכנסת, המפעל היה בקשיים. הייתה לך נקודה בזמן שבה הרגשת תחושת הצלחה?
"בחמש השנים הראשונות היינו בחובות ולא הרווחתי. עבדתי מאוד קשה ובעיקר האמנתי במוצר שלי והאמנתי שאני יכולה. התעסקתי בהכל מהכל. כולל אם היה צריך לטאטא את הרצפה. אמרתי לעצמי שאני חייבת לעבור את השנים הקשות, כי בסוף יהיה טוב".

הסיפור שלך הוא גם חלק גדול מההצלחה.
"הסיפור הביא פרנסה טובה, אבל בסוף אני אישה מאמינה ואני בטוחה שיש מישהו מלמעלה שמסתכל עליי, מחבק אותי ונותן לי אור שמאיר את הדרך".

מתוך האמונה מגיעה גם התרומה לקהילה?
"אני משתדלת לתרום ולקדם את החברה הערבית. חשוב לי שכולם יחיו בשלום ושלווה, שכולם יהיו שווים".

בקיץ האחרון תרמתם למטרה שקשורה לקהילת הלהט"ב ונעניתם בחרם ובהרבה ביקורת בחברה הערבית, ומצד שני בהרבה גילויי תמיכה וגם בצמיחה במכירות.
"אני מנסה לסייע למגוון אוכלוסיות מוחלשות, לא רק ללהט"בים. אני מהמייסדים של קרן שנקראת 'מסירה', שהמטרה שלה היא לעזור לאנשים עם מוגבלויות שיש להם זכויות מעטות בחברה הערבית. אני נותנת הרצאות לעמותות ומעודדת נשים בחברה הערבית לצאת לעבוד. אני מעסיקה אצלי במפעל 17 נשים. אני עושה כל מה שאני יכולה, אבל בסוף אני לא סופר וומן ואין לי את היכולת לתקן את החברה כולה".

נעלבת מהתגובות?
"הביקורת השאירה בי צלקת, במיוחד כי היא באה מהחברה הערבית שהיא החברה שלי. כאב לי לראות את הטחינה שלי בזבל. לא ציפיתי לזה בכלל. אבל אני אמשיך לעזור ולעמוד לצדן של אוכלוסיות מוחלשות. אלוהים ייתן לי את הכוח להמשיך".

הטחינה נמכרת היום בעולם הערבי וגם בארה"ב. יש הבדל בשיווק בין הקהלים?
"בתחילת הדרך השיווק היה מפה לאוזן, לא היה לנו כסף לעשות יותר מזה. התחלנו בסקטור הערבי הכללי והתמקדנו בצפון הארץ. עם הזמן התחלנו למכור גם במרכז הארץ. רפי כהן היה הראשון שכתב בתפריט של מסעדת 'רפאל' שהוא משתמש בטחינה שלנו. לאט לאט התחילו להגיע למפעל אורחים וגם השפים אהבו להשתמש בטחינה שלנו".

היה לך גבול ופרצת אותו.
"אם לא הייתי נקלעת למצב שהייתי בו, לא הייתי יודעת שטמון בי הכוח להיות מנהלת. כנראה שלא הייתי יוצאת מהמשבצת וככל הנראה עדיין הייתי מורה. המצב אילץ אותי לחשוב אחרת. לקח לי המון זמן לבנות את המפעל החדש כי הבנקים לא האמינו בי. אני אישה והמחזור השנתי של המפעל לא היה גדול בזמנו. אבל זה היה עבורי אתגר - אני החלטתי שאני אבנה את המפעל 'ראס בן אמו'. היום אנחנו כבר בונים מפעל חדש נוסף".

ערן גפן הוא מייסד G^Team חברה לייעוץ אסטרטגי ומחבר הספר "יוצרים צמיחה - כך הופכים יצירתיות עסקית לתוכנית עבודה"