במקום להתמודד עם אתגרי הקורונה הפוליטיקאים מסתתרים מאחורי פתרונות קסם שלא יעבדו

הגנה מפני נגיף הקורונה הינה תוצאה רפואית רצויה, שהדרך אליה עוברת בשינוי התנהגות ומאמץ מתמיד. אל תטעו לחשוב שזה פשוט.

למעשה, מי שטועה לחשוב שזה פשוט, ושיש פתרונות קסם, הם קובעי המדיניות שלנו. אלה שמציעים פתרונות של מילה אחת או שתיים, כמו 'סגר', או 'עוצר לילי'. מציעים ולא חושבים על ההשלכות, הישימות או היעילות. שוב סגר? על סמך מה ובאיזה מחיר? בהחלט לא על סמך מספר המונשמים - אתר 'כללית' מראה שהוא עומד על 94 איש, נכון ל 2 לדצמבר 2020. להזכירכם, בסגר הראשון ישבנו בבית מחשש שמספר המונשמים יעלה על 1,500 ולא תהיינה מספיק מכונות הנשמה. 94 מונשמים היה חלום רטוב. אז מה פתאום סגר? זה כמו להציע ניתוח קיצור קיבה למי שצריך להוריד שני קילו. פתרון דרסטי מדי, ועם הרבה סיכונים.

ההצעה של 'עוצר לילי' היא לא יותר ממגוחכת, ואין לה דבר עם קבלת החלטות רפואיות. הרעיון של עוצר הוא עוד כלי שיש לשלטון באמתחתו כדי לקבוע לאוכלוסייה מה לעשות, ולאכוף את זה באמצעים שאי אפשר להתנגד אליהם. אף אחד ממי שהציע את העוצר לא טען שההדבקה קורית בלילה.

ד"ר שרון אלרעי-פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, בזמן הסגר, כשנאסר עלינו לטוס לחו"ל אלא אם קנינו כרטיס מראש, היא זו שהודתה שאין לכך הצדקה אפידמיולוגית, אבל עדיין תמכה במניעת טיסות של ישראלים למדינות ירוקות בשם "עיקרון השוויוניות". אם למדינת ישראל חשוב שתהיה כאן שוויוניות - בהכנסות? בנטל? במספר הרופאים לכל 100,000 תושבים? בזמני המתנה לבדיקות דימות? - יש הרבה צעדים שאפשר לנקוט בהם. אבל הם קשים ומורכבים, ובמקומם כמובן שולפים "פתרון קסם", שאין לו קשר לבריאות.

ב-2016 מתו מישראל 11,077 ישראלים מסרטן, ו-6,399 ממחלות לב, והמדינה לא עצרה מלכת. אלה מספרים גבוהים בהרבה ממספרי הנפטרים בקורונה, אבל לאף אחד לא אכפת. אולי כי סרטן מושפע, בין היתר, מזיהום אויר, ואין לזה פתרון של זבנג וגמרנו. יתרה מזאת, כתב העת הרפואי הבריטי הנחשב The Lancet פרסם ממש בימים אלה מאמר על יתרונות הפעילות הגופנית כאמצעי למניעת מחלות. ארגון הבריאות העולמי עמד מאחורי המאמר. ואצלנו - חדרי הכושר סגורים, בריכות השחייה סגורות, ולא רואים את הסוף. מראש הממשלה, דרך שר הבריאות, ועד ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות (המון בריאות לתואר אחד), לא רואים את האנשים שהכושר הגופני שלהם יורד, שסובלים מבעיות גב, שהסיכון שלהם לסרטן ומחלות לב עולה. הם לא נספרים בעיתון ולא מופיעים בכותרות. את התמותה העודפת שהם יסבלו ממנה בהיעדר פעילות גופנית מישהו אחר יספוג, בקדנציה אחרת. הם לא מעניינים, כי אי אפשר להציע לכנס מסיבת עיתונאים ולהציע להם שום פתרון קסם.

גם החיסון המיוחל מפני קורונה הוא לא פתרון קסם. חברות פייזר ומודרנה פתרו את האתגר הרפואי (אבל הותירו לנו את האתגר האתי של להחליט על קריטריונים לחלוקת החיסון, ואת האתגר הלוגיסטי של לשנע אותו). ויש לנו אתגר התנהגותי עצום - לשכנע את האוכלוסייה להתחסן. במקרה של פייזר צריך גם להגיע לזריקת הדחיפה, שלושה שבועות אחרי החיסון הראשוני. זה ודאי לא יקרה בלי שנכיר באתגר הגדול הזה ונתכנן איך להתמודד איתו. השאלה היא, כמובן, האם כשם שהשקיעו מאות מיליונים במכונות הנשמה וכעת בהבטחות לחיסונים, ישקיעו גם את המשאבים הנדרשים בשכנוע האוכלוסייה להיזהר בינתיים, להתחסן, ולבצע את כל הפעולות הסיזיפיות הנדרשות כדי להתגונן מפני הקורונה, עד שיגיעו החיסונים בעטיפה הנוצצת. 

הכותבת היא ראש בית הספר לקבלת החלטות רפואיות הקריה האקדמית אונו