העליונים משנים את הכללים

חלפו מספר חודשים מאז שהגעתי לפני עשרים וחמש שנים כמתמחה צעיר לבית המשפט העליון ועד שנפרדתי סופית מהפנטזיה שאני עומד לקחת חלק במותחן משפטי מהסוג שרקחו סופרים כמו ג'ון גרישם, ד. ו. בופה וסקוט טורו בכותבם על בתי משפט עליונים בארה"ב. לקח לי זמן להבין מה ההבדל העיקרי בין המותחנים ההם לבין מה שמתרחש בבית המשפט העליון בירושלים: בעוד שבארה"ב השופטים קובעים לעצמם את מועד פרישתם - מה שמזמין לחץ פסול ואף עברייני מצד בעלי עניין, הרי שבישראל החוק קובע בפשטות שהשופט פורש "בהגיעו לגיל שבעים" ודי. הכוח להחליט על יום פרישתך מזמין פיתויים ואיומים שהם הלחם החם עליו נמרחת בנינוחות חמאת המותחן. אצלנו, כאמור, כל זה לא יכול לקרות: התאריך בתעודת הזהות הוא הקובע ובלעדיו - אין.

לא מדובר רק בחרדות הזויות של כותבי מותחנים חסרי מעוף. גם בדיונים אמיתיים שהתנהלו בישראל לאורך השנים, עלו חששות דומים. כך למשל, כשנדונו רעיונות למנות שופטים שפרשו כ"שופטים עמיתים" כדי להקל על העומס, אחד מטיעוני הנגד היה החשש לפגיעה בעצמאות השפיטה שכן "שופט המתקרב לגיל פנסיה ורוצה להתמנות לשופט עמית יושפע בפסיקתו משאיפה זו ויתאים את פסקי-הדין שלו לעמדותיו של הגורם הממנה שופטים עמיתים." כך במקור.

עתה, עם הודעת הפרישה של שופט בית המשפט העליון מני מזוז, חששות אלה קיבלו חיזוק ותוקף נוספים. בלי להידרש לנסיבות האישיות של ההחלטה ובלי לבקר אותן חלילה, הרי שזו הפעם השלישית בפחות מארבע שנים ששופט בית משפט עליון מודיע על פרישה מוקדמת. מסתבר ששמה שנתפס כחריג כשהשופט צבי זילברטל פרש טרם זמנו ב-2017, התקבל כפחות חריג עם פרישתו המוקדמת של השופט יורם דנציגר ב-2018 הפך כעת למקובל ולשגרתי.

זה מסוכן. יש סכנות רבות והן חשובות הרבה יותר ממשחק המינויים המסעיר שהכול ממהרים להישאב אליו. כך, למשל, כעת כשמתמנה שופט לעליון לא ניתן לדעת לכמה זמן מינויו, מה שמונע תכנון עתידי מושכל של הרכב שיפוט מאוזן (למשל בין ליברלים לשמרנים או בין שופטים מתוך המערכת ומשפטאים מבחוץ). הרכב שמייצג נכונה את החברה הישראלית (נשים, ערבים וכיוצא באלה). בנוסף, משעה שנשברה הנורמה יכולים להתמנות גם שופטים שיראו בבית המשפט העליון לא משאת נפש אלא רק תחנת ביניים או "שירות מילואים" (כביטוי השנוא עלי) שלאחריהם ישובו לעיסוקיהם הפרטיים, כשהם ממהרים לפרוט את הכבוד ואת המעמד שניתן לשופטי בית המשפט העליון לשטרות של כסף. הגעתם תפגע באמון הציבור בבית המשפט העליון (איך תתקבל פסיקת העליון בעניין חברת ענק שלאחר תקופת צינון השופט יעבור לעבוד בה?) ובאיכות היושבים בו.

נכון, יש יתרון לכותבי המותחנים המשפטיים שבינינו, אבל עם כל הכבוד ליתרון זה, הנזק עולה מאוד על התועלת. די לנו בכנסת, בבנק ישראל ובמשרדי הממשלה (כמו האוצר), שהפכו תחנות ביניים של משרתי ציבור שאחרי תקופת מה הולכים "לעשות לביתם" (עוד ביטוי שנוא) - ויהיה הנזק למוסד שעזבו אשר יהא. אסור שגם בתי המשפט ייהפכו לכאלה. במיוחד לא בית המשפט העליון.

פרופ' יובל אלבשן הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו