מדיניות הסגרים לא אפקטיבית אם אין לצידה תוכנית לטווח הארוך

ניהול אסונות כמו משבר הקורונה איתו מתמודדת ישראל, כמו מדינות אחרות בעולם, צריך להתבסס על מעגל של ארבע שלבים אשר כולל היערכות מקדימה, מניעה, תגובה מיידית לניהול האסון ושיקום והתאוששות. שלבים אלה מבוססים אחד על השני והצלחת היציאה ממשבר מחייבת התייחסות אל כולם. כל מדיניות של "תגובה מיידית" ופעולות שקשורות לטיפול בקורונה לטווח הקצר לא יחזיקו מעמד. נחוצה הסתכלות רחבה יותר של "שיקום והתאוששות" שנוגעת להיבטים ולהשפעה של הקורונה על חיינו מבחינה כלכלית, חברתית ונפשית. משמעות תוכנית שיקום והתאוששות כזאת היא לפעול בקרב ישובים שחזרו להיות ירוקים כדי למנוע נסיגה, זאת בנוסף לצעדים של מניעה והיערכות שצריכות להיעשות לאורך זמן ולתקופות ארוכות.

מסמתן שמדיניות הסגרים בה נוקטת הממשלה כמדיניות בלעדית להורדת היקף התחלואה בקורונה איננה יעילה מספיק בהגנה על האוכלוסייה מקורונה. על פניו נראה שהאפקטיביות של סגר כמדיניות בלעדית מחזיקה מעמד למשך שבועיים-שלושה לכל היותר, ושוב מתחילה עליה בתחלואה אשר מביאה אותנו לסגר נוסף, ולא משנה אם החזרה הייתה מלאה ופתאומית (כפי שנעשה אחרי הסגר הראשון באפריל-מאי), או הדרגתית, כפי שנעשה כעת (באוקטובר-נובמבר).

נראה כי מדיניות הסגרים שמופעלת כ"תגובה" למצב החירום בו אנו נמצאים לא תוכל למנוע את הגל הבא. ההכרזה של גורמים במשרד הבריאות על עליה בתחלואה של מעל אלף מאומתים ליום ועל עליה עקבית במשך ארבעת השבועות האחרונים במספר הבדיקות, מספר המקרים החדשים ועליה במקדם ההדבקה בקורונה של 1.2 עד 1.3, היא הוכחה לכישלון של מדיניות הסגרים כמדיניות בלעדית שננקטת לצמצום היקף התחלואה בקורונה. לפי ראשת שירותי בריאות הציבור, ד"ר שרון אלרועי פרייס, מדובר בתחילתו של גל שלישי. שר הבריאות אף הכריז על אפשרות של סגר לילי והגבלות חדשות עד סגר כללי שלישי על כלל האוכלוסייה ואף איים בסגירה של מערכת החינוך ובאי חזרה של כיתות ז' עד י' לספסל הלימודים.

צריך לומר שהעלייה בתחלואה הייתה צפויה בעקבות פתיחת השווקים, חנויות הרחוב והחזרה החלקית של מערכת החינוך. גם אם אין חולק על כך שמבחינה כלכלית, בריאותית וחינוכית הפתיחה של השווקים היא מתבקשת ואף נחוצה לבריאות נפשית וחברתית, והיא אף חיונית להמשכיות של פעילות כלכלית שתשמור את העסקים הקטנים והבינוניים עם הראש מעל למים, הרי שהיא כרוכה בסיכון להידבקות בקורונה. יחד עם זאת, ההכרזה של משרד הבריאות על אפשרות של סגר נוסף לא רק שמעלה את רף החרדה של כלל הציבור בישראל- כפי שנמדד בסקרים שונים, כולל סקרים שלנו, שמצביעים על עליה במפלס החרדה מהגל הראשון לשני, אלא מטילה ספק באופן ניהול המשבר ובאפקטיביות של הסגרים כמדיניות תגובה בלעדית לניהול המשבר.

אז מה צריך לעשות? זו שאלה שמטרידה לא מעט קובעי מדיניות במדינות רבות בעולם. הרי מגפת הקורונה לא מבשרת טובות לתקופת החורף הקרוב, עם ההשפעות המשולבות של השפעת והקורונה. נראה כי החיסונים המובטחים יגיעו לאוכלוסייה בישראל לכל המוקדם ברבעון הראשון של 2021 ואת האפקט שלהם נראה רק בחורף של השנה הבאה, אם בכלל. אם כן, כיצד מאזנים בין כלכלה לבין בריאות? כיצד שומרים על האוכלוסייה מתחלואה בקורונה ויחד עם זאת שומרים עליהם מהתחלואה של הסגר אשר פוגע לא רק בכלכלה אלא גם בבריאות הנפשית, הפיזית והחברתית של האוכלוסייה?

מחקרים רבים בעולם מראים שהשקעה רק בתגובה המיידית לאסון כמדיניות, לא יכולה להיות אפקטיבית לטווח ארוך וכי היא עלולה להביא לקיבוע המצב, אם לא לחזרה שלו אחורה ואף העצמת הנזקים של האסון או המשבר בתוך האוכלוסייה. לכן ההשקעה בשיקום ובהתאוששות של הקהילות הנפגעות נחוצה ולא פחות חשובה מהתגובה המיידית אשר ננקטת כדי למזער את הנזקים של המשבר עצמו. כך, אם ניקח את הישובים הערבים לדוגמה, נראה כי ישובים אלה הראו דוגמא מצויינת של התמודדות עם הקורונה בגל הראשון. שיעור התחלואה בקורונה בישובים הערבים מתוך סך כל התחלואה בישראל לא עלה על 5%, אולם החל מאמצע אוקטובר, אנו עדים לעליה חדה ודרסטית בתחלואה בישובים אלה. על פי פרויקטור הקורונה התחלואה בישובים הערבים כיום מהווה קרוב למחצית מהמקרים המאומתים החדשים במדינה. ומדאיג במיוחד שקרוב ל-30% מסך כל המקרים הקשים מגיעים מהישובים הערבים. מצב זה אומנם אפשר לשייך להתקהלויות או לארועים חברתיים כמו חתונות, אך אלה היו נמנעים ברובם אם היו זוכים בטיפול הולם מבחינת האכיפה והמניעה - זה כמובן דורש משאבים. הרשויות הערביות סובלות מהזנחה ממשלתית רבת שנים וממחסור כרוני בתקציבים והיעדר תשתיות אשר לא מאפשר ניהול חיים תקינים שלא לדבר על מגפת האלימות והאבטלה ממנה סובלות רשויות אלה. לפי דוחות שונים בישובים הערבים קיים מחסור בכוח אדם, תשתיות ותקציבים בכל התחומים כולל חינוך, בריאות, איכות סביבה, תברואה, שיטור, רווחה ותעסוקה. יחד עם זאת, ישובים אלה הצליחו להתגייס למאבק בגל הראשון של הקורונה גם במצב הקשה של היעדר וחסר, הם הצליחו להחזיק מעמד מול הקורונה מספר חודשים תוך התגייסות של כל הגורמים בקהילה כולל עמותות וארגוני של החברה האזרחית. אך באוקטובר המשאבים האחרונים שלהם התכלו וכך המצב החל לצאת משליטה והתחילה העליה בתחלואה. מספר החולים בישובים הערבים עלה מ-5% ל-14% מתוך סך כל התחלואה מתחילת המשבר בפברואר.

כיום, נראה כי מקרה זה של הישובים הערבים חוזר על עצמו גם בישובים אחרים בארץ. ד"ר פרייס דיברה על כך ש-90 ישובים בארץ בסכנה להפוך מכתומים לאדומים כולל רשויות כמו רמת גן ובאר שבע. מצב זה מחזק את הגישה שניהול אסונות דורש התארגנות לאומית מעבר למה שרשות מקומית בודדת מסוגלת לקחת על עצמה. לכן, תוכנית הרמזור צריכה לכלול לא רק מדדים של תחלואה מיידית בקורונה, היא צריכה לקחת בחשבון את המצב הכלכלי של הישוב ולהכין חבילה של שיקום והתאוששות בישובים שיוצאים מאדום לירוק כדי שהשינוי החיובי הזה יהיה בר קיימא ויחזיק מעמד. פעולות לטווח ארוך של מניעה והכנה גם הן נדרשות אך במציאות הפוליטית הלא יציבה שלנו כיום ובלי תקציב מדינה זה נראה רחוק מתמיד. 

הכותבת היא מומחית לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון בנגב וחברה בצוותי המומחים של המשבר