ימי דונלד טראמפ האחרונים: הרעל טופטף אל ורידי אמריקה

ביום ב' יסתיים, אולי, הסיוט הפוליטי בארה"ב; ואולי רק יתחיל. ב-14 בדצמבר יתכנס חבר האלקטורים, באופן וירטואלי כמובן, כדי להעניק גושפנקה רשמית לתוצאות הבחירות לנשיאות.

בדרך כלל, הגושפנקה היא טכנית מעיקרה. האלקטורים מייצגים את המועמד המנצח במדינותיהם, וזהות המנצח ידועה מבעוד מועד. בפעם הראשונה זה 124 שנה, המועמד המובס, הלוא הוא הנשיא דונלד טראמפ, כופר בלגיטימיות של הבחירות, ומנסה לשנות את תוצאותיהן.

הנזק לטווח קצר שקול כנגד גירוד מעצבן. הנזקים ארוכי הטווח עלולים להיות חמורים יותר מגירוד.

מקץ 230 שנה, ספק מתחיל לכרסם את היציבות החוקתית המיוחדת במינה של ארה"ב. לא הייתה דוגמתה בזמן המודרני. הרפובליקה הרומאית החזיקה מעמד כמעט 500 שנה, אבל זה היה די מזמן.

אימפריה - ורפובליקה

הרפובליקה האמריקאית, שהדגם של רומי דווקא עמד לעיני מייסדיה, שומרת אמונים לאותה החוקה (עם תיקונים) זה 230 שנה ויותר. היא מעולם לא החמיצה את המועד הארבע-שנתי לבחירות לנשיאות והמועד הדו-שנתי לבחירות לקונגרס. היא עמדה על קיומן אפילו במהלך מלחמת אזרחים ובמרוצת מלחמת עולם. היא כיבדה את תוצאותיהן גם כאשר היו צמודות מאוד, ואפילו כאשר המנצח במניין הקולות הכללי הפסיד את הנשיאות בחבר האלקטורים, תוצאה מצערת של מכניזם מפוקפק.

לפני 120 שנה, כאשר ארה"ב יצאה למלחמת התפשטות מעבר לים (נגד ספרד), מרק טוויין הזהיר אותה כי היא "לא תוכל להחזיק אימפריה מעבר לים ורפובליקה מבית". זה מה שקרה ברומי העתיקה לאחר שהכפילה את שטחה: הרפובליקה פינתה את מקומה לקיסרות, שהייתה בעצם רודנות צבאית מורשתית.

מרק טוויין הגזים. הרפובליקה האמריקאית לא קרסה. נשיאיה אומנם התחילו לצבור סמכויות היאות לקיסרים, אבל הם לא ניסו לכונן דיקטטורה אישית, ולא עלה כלל על דעתם למנוע חילופי שלטון.

מאכזבת היא הקלות שבה אדם אחד הצליח לשנות כמעט בן-לילה את לשון הדיבור והמחשבה של עשרות מיליונים.

כולם קשרו נגדו

הנשיא היוצא מנהל עכשיו מלחמה נגד כל מה שייחד את אמריקה. הרעיון המוטרף של קשר רב-יבשתי לזיוף הבחירות היה שייך עד זה לא כבר לשוליים הסהרוריים של התרבות הפוליטית. אנשים נורמליים לא היו מבטאים אותו ברבים.

עכשיו נשיא אמריקאי חוזר פעמים אחדות ביום על פרטי הקשר הזה. הוא מעודד את ההנחה שלקשר היו שותפים לא רק אנשי המפלגה היריבה ותומכיהם (הסיניים והוונצואליים) מעבר לים, אלא גם שירות המדינה ובתי המשפט. כולם קשרו נגדו כדי לסכל את ניצחונו "הגדול".

בזמן כתיבת הרשימה הזו, הפרש ניצחונו של ג'ו ביידן עמד על שבעה מיליון קולות ויותר, 4.4% יותר מטראמפ (מניין לא סופי). זה אינו הניצחון הגדול ביותר מאז ומעולם, אבל זה ניצחון חד-משמעי.

מתנגדי הנשיא התחילו לתהות הרבה לפני הבחירות אם הוא ינסה לסכל את תוצאותיהן, ועד איפה ירחיק. כאשר פיטר את שר ההגנה, מיד לאחר הבחירות, והפקיד שורה של נאמנים פוליטיים בני בלי שם בעמדות מפתח בפנטגון, ריחפה בהכרח התהייה, שאנשים מנומסים בדמוקרטיות מערביות אינם מעיזים להשמיע: הייתכן שהנשיא שוקל להשתמש בצבא כדי להישאר בשלטון, או לפחות כדי לעכב את מסירתו?

אין אופציות כאלה באמריקה. אבל כמובן חסרון האופציות, הוא כשלעצמו, אינו חייב למנוע את יצירתן. שום גנרל רומאי לא העז לחצות את הרוביקון בחגור מלא עד שאחד, יוליוס קיסר, עשה כן לפני 2,064 שנה, והרפובליקה נפלה.

"תמיד", תמיד מסתיים

בשבוע שעבר התפרסמה מודעה על פני עמוד שלם של העיתון "וושינגטון טיימס", בחתימת קבוצה ימנית, שקראה לנשיא במפורש לחולל הפיכה צבאית, כדי "למנוע מלחמת אזרחים". בעלי המודעה יעצו לו "להשעות את החוקה לזמן מוגבל", ולערוך בחירות חדשות "תחת פיקוח צבאי".

בזמן כתיבת הרשימה, שבוע לאחר פרסום המודעה, הנשיא ונאמניו עדיין לא התנערו מתוכנה.

איש מעולם לא דיבר ברצינות על הפיכות צבאיות בארה"ב. גנרלים תמיד מצייתים לנשיא, והנשיא תמיד מציית לחוקה. אבל אפילו "מאסר עולם" נוטה להיות מוגבל בזמן, ו"תמיד" תמיד מסתיים מתישהו.

מה הסיכוי שדמוקרטיה מערבית תופל בכוח? לא רב. אפילו היטלר ומוסוליני הגיעו לשלטון באופן לגיטימי, באמצעות המכניזמים של הדמוקרטיה שהם מיהרו לחסל. הפיכות נגד דמוקרטיות פגשנו במרוצת השנים באמריקה הלטינית, באפריקה, בחלקים של אסיה, בדרך כלל בארצות שבהן מוסדות דמוקרטיים והתנהגות חוקתית לא היכו שורשים.

צופי סדרת "הכתר" בנטפליקס אולי זוכרים את האפיזודה, בשנה שעברה, שתיארה ניסיון להפיל את הממשלה הנבחרת ולהושיב תחתיה את האדמירל מאונטבטן, גיבור המלחמה, דודה של המלכה. ספק אם משהו מעין זה אומנם התרחש. מעבר לתעלה, לעומת זאת, גנרלים צרפתיים אומנם ניסו להפיל את הנשיא דה גול, ב-1961, כדי למנוע את יציאת צרפת מאלג'יריה. הם קירבו את צרפת למלחמת אזרחים, אבל ניסיונם לא הסתייע.

לזרוע את הסופה

אין שום נוסחה פרקטית סבירה לתפוס את השלטון בארה"ב בכוח בן-לילה. גם מושתלי טראמפ בפנטגון לא יצליחו לצודד תותחי טנקים נגד גבעת הקפיטול. ההתנגדות תהיה רחבת ממדים.

אבל הרעל טופטף אל ורידיה הפוליטיים של אמריקה. ריק פרלסטיין, היסטוריון שמאלי של הימין האמריקאי, משתמש במטאפורה של "תיבת פנדורה", כדי לתאר את התוצאות ארוכות הטווח של ימי דונלד טראמפ האחרונים. "אנחנו אמורים להאמין שאנשים יכולים רק לטבול בוהן בתוך כל זה, ולהוציא אותה...לזרוע את הרוח, אבל לא לקצור את הסופה. חוכמת הדורות מלמדת אותנו לא לתת אמון בחלקת הלשון הזו".

תיבת הפנדורה, אבוי, נפתחה לרווחה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny