מי מפחד מכלכלה ציונית?

לא צריך להתאמץ כדי למצוא סיבה לבקר את התנהלות המדינה במשבר הקורונה. כמעט מדי יום נחשף ליקוי כזה או אחר באופן התמודדותה אתו. אולם מצער שגם כשהממשלה נוהגת באחריות ומקבלת החלטה נכונה, חשובה והכרחית - לחזק את התעשייה המקומית באמצעות העדפת תוצרת הארץ - היא עושה זאת אל מול החמצת פנים מהימין הכלכלי הקשה.

בעיצומו של מצב חירום לאומי, ההחלטה שקידם משרד הכלכלה והתעשייה בראשות השר עמיר פרץ, לתת העדפה לתוצרת הארץ ברכש הציבורי באופן שייתן מענה לצרכי המשק ויסייע לתעשייה ולעסקים המקומיים, הוא צעד מתבקש. הפגיעה הקשה בתוצר, האבטלה הגואה והעובדה שחלקים לא מבוטלים מהמשק מצויים על סף קריסה, הופכים את הצורך בחיזוק הכלכלה הישראלית לכמעט מובן מאליו.

ועדיין, רק צפוי היה שעצם התמיכה בהעדפת הייצור המקומי תיתקל בהתנגדות ליברטריאנית, המתבוננת בכל דבר מתוך פריזמה חד-ממדית של שיקולים צרכניים. הטיעון מוכר: רק הפחתת מכסים ופתיחה בלתי מבוקרת של השוק לייבוא יביאו להוזלת מחירים ולהקלת יוקר המחיה, ובכך ייטיבו עם הציבור הרחב. הגנה על התוצרת המקומית מונעת תחרות שתביא להוזלת מוצרי צריכה, ובכך פוגעת בכולנו.

אלא שבבחינה מדוקדקת יותר, עמדה זו מתגלה כפשטנית. במקרים רבים, הפחתת מכסים על ייבוא מביאה להוזלה שולית בלבד של מחירי המוצרים, שמסתכמת בעשרות אגורות או שקלים בודדים. גם אם היבואנים יכולים לקנות סחורה במחיר נמוך יותר, הם לא ששים למכור אותה בזול לרשתות השיווק, שאף הן אינן מעוניינות בהכרח להוריד את המחירים לצרכן. מחקר שערך מכון "יסודות" בחן לאורך השנים האחרונות שלושה ענפים שבהם המדינה הפחיתה מכסים על הייבוא - בשר בקר, דגים ושימורי טונה. מהנתונים עולה כי בשלושתם לא חלה כתוצאה מהפחתת המכסים ירידה משמעותית במחירים.
על מנת שהפחתת מכסים אכן תביא להורדת מחירים לצרכן, עליה להיעשות במקביל לסדרה של צעדים משלימים שעליהם ממליץ ארגון ה-OECD. אלו כוללים תמיכה ישירה ביצרנים, שתשמור על מקומות העבודה ותאפשר להם להסתגל למצב החדש, והגברת התחרות גם בין היבואנים ורשתות השיווק.

אולם מעבר לשאלת המחיר לצרכן, העדפה של תוצרת הארץ היא מכשיר כלכלי שמחזק את התעשייה המקומית, שומר על מקומות עבודה קיימים ויוצר חדשים, חוסך בהוצאה הממשלתית על דמי אבטלה ומביא לצמיחה במשק כולו. מדו"ח שפרסם אגף אסטרטגיה ותכנון מדיניות במשרד הכלכלה והתעשייה, עולה כי בעוד שחיזוק הייצור המקומי חשוב לכלכלת המדינה גם בימים כתיקונם, הרי שבתקופת המשבר הנוכחית הוא מועיל לה במיוחד.

מדובר בסוגייה שאינה רק כלכלית אלא גם ערכית. ביסודה עומד הצורך להכריע בין שתי השקפות מנוגדות. האחת היא שניתן לצמצם את הוויית האדם לממד הצרכני ולהניח שחוקי הביקוש וההיצע של השוק יענו על האינטרסים שלו על הצד הטוב ביותר. השנייה היא שחברה מוסרית ואנושית צריכה להתבסס גם על ערבות הדדית וסולידריות; שהאדם אינו רק צרכן אלא גם עובד ואזרח השותף בניהול דמוקרטי של המרחב הציבורי; ושתפקיד המדינה לספק רשת ביטחון חברתי מקיפה לאזרחיה, שחלק ממנה הוא תמיכה במקומות עבודה, בעסקים קטנים ובענפי ייצור חיוניים.

מאז 2008, רוב מדינות המערב, כמו גם מוסדות בינלאומיים דוגמת קרן המטבע, מבינים בהדרגה שנדרש איזון בין שתי התפיסות, ושהשוק לבדו אינו מסוגל למנוע משברים או לנהל אותם בהצלחה. המשבר הנוכחי מהווה תזכורת לתפקיד הקריטי שממלאת המדינה בהגנה על היחיד ועל החברה כאחד. "לעורר אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ", כפי שכתב נתן אלתרמן בשירו, המוכר בביצוע של אריק איינשטיין, הוא חלק בלתי נפרד מהתפקיד הזה. 

הכותב הוא מנהל התוכן של קרן ברל כצנלסון