עבור הרשויות הנשים בחברה הערבית שסובלות מאלימות הן שקופות

"סכסוך בתוך המשפחה", "רצח על רקע רומנטי" הן רק מכבסת מילים למציאות שקופה וטרור ממושך שעוברות נשים בחברה הערבית. זו בדיוק הבעיה, ברגע שמכבסים את המילים - קל להתעלם מהלכלוך. זו אלימות במשפחה, זו אלימות נגד נשים, זו הבעיה והגיע הזמן שיקראו לזה ככה. הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות יבינו את זה, הגיע הזמן שהתקשורת תבין את זה, שהציבור יבין את זה אבל ראשית כל, שאנחנו נבין את זה. נשות החברה הערבית שחיות את זה יום יום.

לא מתוך פחד אלא כי זה המחיר של דיכוי ממושך, פחד מהחשיפה, מניכור משפחתי, מהחשש להיכנס לאותן מערכות משפט ומשטרה שלא מאמינות להן, של מדיניות ממשלתית שמתעלמת. רק סשבוע שעבר נרצחה סובחיה טאטור בת ה-73 יחד עם בנה סלאם. רוב הכותרות הכריזו "סכסוך בתוך המשפחה", כמה קל ופשוט למתג את זה כסיפור אחר ולהתעלם מהתמונה הכוללת. כמה קל לקורא לחשוב "עוד סכסוך חמולות בחברה הערבית". על בסיס יומיומי.

אי שם בשנת 2017 הוחלט על תוכנית לאומית למיגור אלימות כלפי נשים, 250 מיליון שקל ל-5 שנים. התוכניות נשארו במגירה והנשים ממשיכות לחיות תחת טרור ממושך. המקלטים לנשים נפגעות אלימות בתפוסה מלאה, אין תוכניות חינוך להסברה בחברה הערבית נגד אלימות, כלום לא קרה מאז. אישה שחיה תחת אלימות מתמשכת אפילו לא יודעת שזו מציאות מעוותת, זו המציאות שהיא מכירה.

משנת 2017 - יותר מ-100 נשים ערביות ויהודיות נרצחות, יותר ממחצית של הנשים הנרצחות הן ערביות. יתרה מכך, ב-60% ממקרי הרצח - המדינה אפילו לא עוקבת אם הוגש כתב אישום או לא. האם הורשעו הרוצחים? האם הם עדיין מסתובבים בינינו? אין לדעת. כש-50% מהנרצחות היו מוכרות למשטרה או לרווחה, רז ניתן להבין כמה קל היה להתעלם "מסכסוך בתוך המשפחה".

יותר מ-77% ממקרי האלימות כלפי נשים שמגיעות למשטרה נסגרים ללא אישום כי הנשים בוחרות לחזור בהן מהגשת התלונה. כמה קל לסגור את התיק לבקשתן של הנשים, אותן נשים שנמצאות תחת איומים בלתי פוסקים.

סיפורה של ופאא עבאהרה הוא דוגמה קלאסית לרצח שיכל להימנע בקלות ומספר את סיפורן של הנשים בחברה הערבית. מדובר באישה שפנתה לכל גורם אפשרי על מנת להציל את חייה, מהשוטרים קיבלה יחס עוין, התחננה לקבל הגנה ובסוף נרצחה.

העדויות נאספות לאט, שם ועוד שם חושפות יקום מקביל בו חיות אותן נשים. הרצח הוא רק האירוע הסופי להתעללות מתמשכת אותה הן עברו כל חייהן בלי שאף אחד יושיט להן יד. בלי שאף גורם חינוך יסביר, יבדוק את הנושא, בלי שאף אחת מרשויות הרווחה תעשה בדק בית פנימי. עד שאישה כזו אוזרת את האומץ, ההבנה והיכולת להתלונן, היא זוכה לכתף קרה. זו מציאות שאסור לנו כחברה להשלים איתה. מקבלי ההחלטות חייבים להבין שאם הם לא ישימו את זה בראש סדר העדיפויות אותן נשים ירצחו, אחת אחרי השניה. בשקט, מתחת לרדאר ותחת מילים כמו "סכסוך משפחתי".

בארגון "נשים נגד אלימות" החלטנו לקחת את גורלנו בידינו, החל מ-92 הקמנו את מרכז הסיוע לנפגעות אלימות מינית ופיזית, ויסדנו שתי דירות מעבר לנשים ונערות במצוקה ומקלט לנשים וילדיהן והשני ייפתח בקרוב. אנחנו נמשיך להילחם עבור אותן נשים אבל לא נוכל לעשות את זה לבד.

אם המשטרה לא תשנה את היחס העוין שלה לאותן נשים, הן יפסיקו להגיע, הן ימנעו מקרה אבוד מראש. הגיע הזמן שתוקם וועדת חקירה מקצועית שתבחן את מקרי הרצח מחוץ לכותלי המשרדים הממשלתיים. אני קוראת לוועדה לקידום האישה להתעורר ולערוך דיון דחוף. לקבל החלטות שיכולות להציל חיים, תעזרו לנו לעצור את שרשרת האלימות. 

הכותבת היא מנכ"לית עמותת "נשים נגד אלימות", ארגון פמיניסטי ועמותה לשינוי חברתי אשר פועלת למען קידום מעמדן של הנשים הערביות אזרחיות ישראל