ייצור הכסף המסיבי מגדיל את הממשלה ומקטין את החירות והדמוקרטיה

בכתבה הראשונה בסדרהראינו איך ייצור הכסף המסיבי משבש את מנגנון הקצאת המשאבים במשק - מכזה המבוסס על סדרי העדיפויות של השחקנים בשוק לכזה המודרך בידי הממשלה והבנקים - ואגב כך מרבה בזבוז, בועות וחוסר יעילות. בכתבה השנייה סקרנו כיצד ייצור הכסף ו"אפקט קנטיליון" שבעקבותיו גרם לפערי עושר כמוהם לא ראתה ארה"ב מאז 1929 ואיך רוב המדינה נמחצה תחת החוב ופערי עושר אלו. בכתבה זו נבחן איך ייצור הכסף, בו מצדדים רבים באקדמיה ובפוליטיקה המגדירים עצמם כתומכי הכלכלה החופשית והממשלה הקטנה, דווקא מייצר, למרבה האירוניה, ממשלה גדולה הרומסת את החירות ואת הדמוקרטיה.

הנשיא וודרו וילסון, דמוקרט ופרוגרסיבי, היטב להגדיר בנאום שנשא בניו יורק ב-1912 את מה שנשמט מהבנתם של פוליטיקאים ואקדמאים שמרנים רבים: "החירות מעולם לא באה מממשלות, אלא דווקא מהנתינים. ההיסטוריה של החירות היא היסטוריה של הגבלה על כוחות הממשלה, לא הגדלתם". המחשה טובה היא מה שקרה לארה"ב ולחוב הממשלתי שצמח פי 70 מאז 1971, אז עמד על 400 מיליארד דולר, ואיפשר לממשלה הפדרלית לגדול ללא גבול.

האבות המייסדים של ארה"ב לא דמיינו ממשלה פדרלית חובקת כול, אלא כזו המטפלת בעיקר בהגנת הרפובליקה וגבולותיה. כל השאר היה אמור להיות מטופל ברמה המקומית. עם השנים כל זה השתנה מן הקצה. את המאה ה-20 החלה ארה"ב עם ממשלה פדרלית צנועה שהוצאותיה עמדו על כ-6.9% מהתוצר הלאומי. ב-2020 הוצאות הממשלה הפדרלית עמדו על כ-42% מהתל"ג. רבים מנשיאי המאה ה-20 הכריזו כי יש לעצור מגמה זו. רייגן טען כי "הממשלה היא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון" וקלינטון הכריז ב-1995 כי "עידן הממשלה הגדולה נגמר", אך הצהרות לחוד ומעשים לחוד. עם הירידה הנמשכת מאז שנות ה-80 בשערי הריבית, ובעקבותיה הגידול בזמינות הכסף אותו יכלה הממשלה ללוות, כולל ישירות מהפדרל רזרב, הוסרו המגבלות הכספיות על גדילתה. המנגנון, ההוצאות, והתוכניות הלכו ותפחו, וכך גם הרגולציה. היום יש בארה"ב יותר מ-70 סוכנויות רגולטוריות בהן מועסקים מאות אלפי עובדים. בכל שנה נוצרים כ-3,000 חוקים חדשים, ובספר הרגולציות הפדרליות של ארה"ב מעל 168,000 עמודים. חוקרים שונים מעריכים את עלות הרגולציה למשק האמריקאי ב-2 טריליון דולר בשנה ויותר. מחקר שפורסם ב-2016 במרכז מרקאטוס שבאוניברסיטת מייסון העריך את העלות השנתית למשק של הרגולציה שנוספה מאז 1980 בסך של כ-4 טריליון דולר.

מנוצות ציפורים ועד מלחמה בסמים

לא כל הרגולציה משעשעת כמו זו הקונסת ב-15,000 דולר מי שמרים נוצת ציפור שמצא בחצר האחורית של ביתו, או זו המגדירה למה מותר לקרוא טבעות בצל מטוגן. לרוב החוקים השפעות ומחירים מרחיקי לכת. בתחילת שנות האלפיים, רשות הנמלים של ניו יורק ביקשה להגביהה את גשר באיון (Bayonne) המחבר בין סטטן איילנד לניו ג'רזי, כדי לאפשר תנועה של ספינות מטען גדולות בהתאמה לשינויים בתעלת פנמה. לקח לה חצי שנה למצוא סוכנות פדרלית שתוביל את הסקר הסביבתי שהיה עליה לעשות. הסקר עצמו לקח ארבע שנים וכלל בחינה ארכיאולוגית והיסטורית של מבנים ברדיוס של שישה קילומטרים. במשך התהליך 55 סוכנויות ממשלתיות שונות (פדרליות, מדינתיות ומקומיות) נדרשו לתת את הערותיהן, ו-47 אישורים והיתרים שונים הוצאו. בנוסף 50 שבטים ילידים, כמה מהם רחוקים עד כדי אוקלהומה נדרשו גם הם לתת הערות. הפרויקט כולו הושלם כ-16 שנה לאחר התחלתו ועלה כ-1.7 מיליארד דולר. לשם השוואה, ב-1926 הסתיימה בפחות ממחצית הזמן ובשליש העלות בנייתו של גשר בנג'מין פרנקלין המחבר את ניו ג'רזי ופילדלפיה - אף שהוא ארוך בכ-40% מגשר באיון, והיה בזמנו הגשר התלוי הארוך בעולם - עליו נוסעות עד היום יותר ממאה אלף מכוניות ביום.

לתוכניות הממשלתיות השונות יש תמיד שמות מלהיבים "מלחמה בעוני", "מלחמה בסמים" או "אף ילד לא יוותר מאחור". אך התוצאות, הן הכספיות והן לחירות האזרחים, בדרך כלל מלהיבות הרבה פחות. אחת היקרות ופומביות ביותר בעשורים האחרונים הייתה ה"מלחמה בסמים". ב-1970 הנשיא ניקסון הכריז על הסמים כ"אוייב מספר אחד" וב-1972 הקונגרס אישר את ההוצאה הראשונה לצורך המלחמה: "מיליארד דולר למתקפה פדרלית תלת-שנתית על השימוש בסמים". מיד אחר כך הוקמה הרשות למלחמה בסמים, והרפתקה שעלתה עד היום יותר מטריליון דולר ובחייהם של מאות אלפי בני אדם יצאה לדרך. לא פחות מפרטי "המלחמה" מעניינות התוצאות.

ב-1971, לפי המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC), מספר המתים השנתי כתוצאה ממנת יתר עמד על כ-1.1 ל-100,000. עד ל-2014 המספר גדל ל-14.7 ל-100,000. עם השנים החזית הלכה והתרחבה, בשנת 1980 כ-581 אלף אנשים נעצרו בגין עבירות הקשורות לסמים ועד 2014 המספר ייגדל לכ-1.6 מיליון לשנה, 1.3 מיליון מהם על החזקה (ולא סחר), ויותר מ-700 אלף מהם על עבירות הקשורות למריחואנה. ב-2014 כמחצית יושבי בתי הסוהר הפדרליים היו כלואים בגין עבירות סמים. אך העונשים התפשטו מעבר לכותלי בתי הסוהר, כך למשל כל שנה נמנע סיוע כספי מכ-55 אלף סטודנטים בגין הרשעות קודמות הקשורות לסמים.

ה"מלחמה בסמים" גרמה גם לגידול דרמטי בפשע. לפי מחקרים, כמעט מחצית ממקרי הרצח בארה"ב בין 1990 ל-1995 היו קשורים לתעשיית הסמים הבלתי חוקית ולמאמצי האכיפה הפדרליים. אך כל מאות המיליארדים, אלפי הנרצחים ומיליוני הכלואים לא הפחיתו כהוא זה את השימוש בסמים. לפי סקר של גאלופ משנה שעברה, כ-12% מהבגירים בארה"ב משתמשים במריחואנה באופן קבוע - מספר שכמעט ולא השתנה מאז אמצע שנות ה-80, חרף ה"מלחמה" או הלגליזציה המואצת. נכון להיום 15 מדינות מותירות שימוש חופשי במריחואנה, ו-36 בסך הכול מותירות שימוש לצרכים רפואיים. והממשלה הפדרלית? זו עדיין תקועה ב"מלחמה בסמים". רק בחודש שעבר הוציאה הרשות למלחמה בסמים הודעה על פשיטה על חוות גידול של מריחואנה בהרי ניו מקסיקו, מדינה שמתירה שימוש במריחואנה לבגירים. "המלחמה בסמים" היא רק דוגמה רב-שנתית ורב-מפלגתית לממשלה גדולה וללא מעצורים, שעבורה תקציב, גירעונות וחובות אינם שיקול.

לוביניג: ההשקעה בבירת הרגולציה משתלמת

כשקרוב למחצית מהפעילות הכלכלית במשק מקורה בעיר אחת, וושינגטון הבירה, ועל פיה יישק דבר ככל הנוגע לרגולציה, לא פלא כי כל החברות הגדולות והארגונים הכלכליים משתחווים ל"מכה" של אמריקה, בתקווה לקבל תקציבים וחקיקה מתעדפת. כך נוצרה תעשיית הלובינג.

מאז ראשית שנות ה-70 ועם התפתחות עידן כסף הפיאט ועמו הגירעונות הממשלתיים הגדולים הייתה התפוצצות בגידול תעשיית הלובינג. מספרם של הלוביסטים הרשומים עומד היום על כ-12 אלף והם מפזרים מיליארדי דולרים כל שנה על תשלומים ותרומות לחברי קונגרס כדי לקדם את ענייני שולחיהם. ואכן לקדם הם מקדמים. מחקר שערכה חברת Strategas שפורסם באקונומיסט השווה בין 50 החברות שהוציאו את הסכומים הגדולים ביותר על לובינג (ביחס לנכסיהן) אל מול התוצאות העסקיות של מדד S&P 500 והגיע למסקנה כי ההשקעה בלובינג הייתה "השקעה מדהימה" עם "החזרים יוצאי דופן". מחקרים רבים נוספים הצביעו על תוצאות דומות. לא פלא אפוא כי חמשת המחוזות העשירים ביותר בארה"ב הם אלה שסביב וושינגטון הבירה, זאת כאשר מודדים את ההכנסה החציונית למשק בית. כך על פי משרד הסטטיסטיקה הפדרלי.

ב-2019 עמד הגירעון השוטף של הממשלה הפדרלית על כטריליון דולר, הוא קפץ למעל 3 טריליון ב-2020. את החודשיים הראשונים של שנת התקציב 2021, המתחילה באוקטובר, החלה הממשלה הפדרלית עם גירעון של מעל 500 מיליארד דולר. רמז לכך כי הגירעון השנה עשוי להעביר את סך החוב של הממשלה הפדרלית אל מעל קו ה-30 טריליון דולר - רמת החוב, במונחי תל"ג, של השיא מיד בתום מלחמת העולם השנייה.

בתחילת המאה הנוכחית עמד סך החוב של כל המשק האמריקאי על 26.7 טריליון דולר. מתוך זה החוב הממשלתי היה 5.6 טריליון. חלפו 20 שנה של צניחת הריבית, הרחבות כמותיות, ומימון של הפדרל ריזרב את גירעונות הממשלה, וחוב המשק כולו עומד מעל 82 טריליון, וחובות הממשלה מעל 27 טריליון. התל"ג אגב, בתקופה האמורה בקושי הכפיל את עצמו. ומה יש לארה"ב, לא לעשירון העליון, להראות בתמורה לחוב המונומנטלי הזה? גידול בחירות? דמוקרטיה חזקה יותר? חברה בריאה יותר? הרמוניה חברתית גדולה יותר? כשהממשלה היא מקור החיים של המשק, ולרשותה אמצעים בלתי מוגבלים היא אומנם גדלה, אך היא אינה, כלשון הנשיא וילסון, מקדמת את החירות של כלל אזרחיה או את רווחתם הכלכלית.

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. מחבר הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקאסט KanAmerica.Com. בטוויטר: chanansteinhart