למרות הקושי: רשויות חלשות עם משילות חזקה יכולות להגיע לצמרת ההישגים החינוכיים

מדינת ישראל חרתה על דגלה חינוך חינם לכל, מה שלכאורה אמור לקדם את האוכלוסיות שמאחור, וליצור שוויון הזדמנויות עבור כולם. עם זה, כולנו יודעים כי תמונת המצב של החינוך בישראל, בעיקר בפריפריה הצפונית בהשוואה לאזורים אחרים בארץ רחוקה מלשקף את כוונת המחוקק.

רכישת השכלה מובילה למוביליות חברתית: העובדה שצעירים שההשכלה בידם יכולים לפתוח לעצמם דלתות לעולם התעסוקה, להרוויח משכורות גבוהות יותר ולחיות באיכות חיים ולתת חינוך טוב לילדיהם היא ידועה וברורה, ועדיין כידוע לצערנו שאיפה זו רחוקה מלשקף את המציאות הישראלית.

בימים האחרונים פורסם מדד ערים 2020 של המכון לחקר הגליל, המתפרסם ע"י האקדמית גליל מערבי העוסק במצב החינוך בפריפריה הצפונית בהשוואה ליתר המחוזות בארץ.

על פי נתוני הדוח אנו עדים לנתונים סותרים: מחד, ניתן לראות כי מחוז הצפון הוא השלישי בשיעור ההוצאה על חינוך (37%) ביחס להוצאה על תחומים אחרים כגון תרבות ורווחה (אחרי מחוז המרכז - 39% ומחוז יהודה ושומרון - 44%). שיעור ההוצאה הגבוה יחסית שנועדה לאפשר חינוך איכותי, רכישת ציוד וטכנולוגיה, העשרה ותוספת של שעות הוראה למי שזקוק.

מאידך, במדד של יעילות מערכת החינוך, שהינו המרחק של המחוז מהממוצע הארצי של בחינות הבגרות, מחוז הצפון נמצא במקום החמישי של הזכאים לבגרות (ציון 4.4 ) , אחרי תל אביב (ציון 8.2) והמרכז (ציון 13.5), חיפה (ציון 4.6) ויהודה ושומרון (ציון 6.2), כאשר רק מחוז הדרום וירושלים, שבהם קיימים מגזרים נרחבים שאינם ניגשים לבחינות בגרות, נמוכים ממנו (ירושלים: ציון 14.9-, דרום: 1.7) .

מהמחקר וההשוואה שערכנו ניסינו להבין מה ההסבר האפשרי לסתירה הזו, ומה יכולות לעשות רשויות מקומיות בצפון על מנת להעלות את רף ההישגים, ובנוסף להבין כיצד בכל זאת יש רשויות שבהן מדדי היעילות בחינוך גבוהים יחסית?

תקציבי החינוך מורכבים מתקציבי מדינה, תקציבי רשות ותשלומי הורים. המדינה מפנה באמצעות העדפה מתקנת תקציבים לרשויות בפריפריה. כדי לצמצם את חוסר השוויון הקיים בחברה הישראלית, הממשלה פועלת לחיזוק הרשויות החלשות ומעבירה להן תקציבים גבוהים יותר ביחס לרשויות חזקות. עם זאת, ההקצאה הממשלתית לחינוך ביישובי הפריפריה רחוקה מלהספיק וצריכה לגדול משמעותית על מנת שתלמידי הפריפריה יוכלו ליישר קו עם עמיתיהם הלומדים במערכות החינוך במרכז הארץ. זאת בתקווה להכין אותם כראוי לשוק התעסוקה העתידי שצפוי להשתנות בתכלית ויצריך יכולות וכישורי למידה שחשוב מאוד להיערך לקראתן במציאות חיינו.

לרשות מקומית יש מרחב פעולה להשקיע בחינוך את תקציביה הפנימיים. היא מתקצבת את מערכת החינוך בנוסף לתקציבים שהיא מקבלת מהמדינה, והתקציבים שהיא מפנה לבתי הספר ולגנים, מאפשרים קידום של הזדמנויות ללמידה עבור הילדים. זאת אומרת, שהחינוך בישוב תלוי משמעותית גם בגורמי הניהול ברשות, ומה המקום בו הם בוחרים להעמיד את החינוך בתוך סדר העדיפויות שלהם.

כך לדוגמא, עולה מהדוח, כי ערים ערביות דוגמת עראבה, טמרה ושפרעם עם הכנסות נמוכות ביחס לרשויות אחרות, מובילות בשיעור ההוצאה על חינוך. ערים יהודיות המובילות בהוצאה על חינוך הן יקנעם, צפת, עכו. חלק מערים אלו (כגון עראבה, יקנעם), גבוהות גם ביעילות מערכת החינוך (מרחק מהממוצע הארצי של זכאים לבגרות).

לרשות מקומית חופש פעולה גדול יותר במה שקשור לחינוך "האפור" המשלים שעשוי לעודד תלמידים מצטיינים ולתמוך בתלמידים חלשים, אך בפועל מרבית הרשויות לא פועלות כראוי במישור זה.

בעזרת ניהול נכון, תלמידים בכל שכבות הגיל, החל מהגנים ועד לחטיבה עליונה, יכולים להנות מתקציבים לטובת רכישת ציוד טכנולוגי מתקדם ומחשוב, חוגי העשרה, שעות הוראה, תגבור ולמידה מעבר למוגדר בתוכנית הלימודים. רשויות יכולות ליזום שיתופי פעולה עם גופים אקדמיים המקדמים תוכניות לימודים ייחודיות, כגון לימודי שפות, מדעים, מחשבים, לימודי סביבה, אסטרטגיות למידה, והרשימה עוד ארוכה. בהתאם לכך, ניהול והפנייה של תקציבים, הינם פעולות שיעמידו את הישגי התלמידים בשורה ראשונה ויפתחו להם את הדלת לשוויון הזדמנויות ולעתיד טוב יותר. 

הכותבת היא ראש החוג ללקויות למידה באקדמית גליל מערבי