מצוקת הדיור ביישובים הערביים: איך סוגרים פער של 72 שנה תוך שנתיים?

כששמענו שעומדים להשהות את תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה, הידוע כ"חוק קמיניץ", ועוסק בהחמרת האכיפה על בנייה ללא היתר, כמעט רקדנו ריקוד קטן. שהרי חוק דרקוני זה פוגע ב-4 שנים האחרונות באזרחים הערבים באופן לא מידתי. אך עיון מעמיק בשינוי המדיניות העלה כי על אף שמדובר בצעד חיובי, הוא אינו מביא להקפאה מלאה של הריסות הבתים ביישובים הערבים, והדרך עוד ארוכה עד לסגירת פערים שנפערו במשך 72 שנה.

השהייתו החלקית והזמנית של החוק, בטרם הושלמו הליכי התכנון ביישובים הערביים, מביאה איתה הכרה ראשונה וחשובה מצד המדינה בכך שבעיית התכנון והבנייה בחברה הערבית לא נעוצה בתחום האכיפה, אלא בהעדר תכנון ופיתוח ביישובים הערביים - ושם יש להשקיע את מירב המאמצים. בגלל התארכות תהליכי התכנון ביישובים הערביים, שממילא החלו רק בשנים האחרונות, אזרחים ערבים במקרים רבים לא יכולים להוציא היתרי בנייה גם על השטחים הפרטיים שבבעלותם, וזו הבעיה שהמדינה צריכה לפתור לפני שהיא ניגשת לאכיפה. כדי לטפל בבעייה חמורה זו, לגשר על הפערים ולשים קץ לאפליה ארוכת השנים במשאבים, בתכנון ובהקצאת בקרקעות, נדרשות עוד תשומות רבות. כשהממוצע לאישור תכנית מפורטת - זו המאפשרת הוצאת היתר בנייה - נע סביב 5 שנים, ברור שהקפאה של חלק מהחוק לשנתיים בלבד לא מהווה פתרון מספק.

בשנים האחרונות חלה התקדמות באישור תוכנית מתאר ליישובים הערביים - אלה המאפשרות לרשות המקומית להתפתח באמצעות הגדרת ייעודי קרקע למגורים, מבני ציבור ותשתיות. אך רבות מתכניות המתאר הללו השאירו מאות בתי מגורים בחוץ - מה שמותיר אותם בסכנת הריסה גם אחרי ההקפאה הזמנית של "חוק קמיניץ" - והתושבים משלמים את המחיר.

למעשה, החברה הערבית סובלת מאפליה כפולה - גם מתכנון לוקה בחסר שלא מאפשר לבנות בית כחוק ולא מאפשר פיתוח ראוי של שכונות עם תשתיות נאותות, וגם מקנסות כבדים, הריסות בתים, וסנקציות נוספות שהטיל החוק במשך שנות קיומו.

לא רק צעירים המנסים לבנות בית ראשון נפגעים מכך, אלא גם עסקים קטנים וותיקים שבעליהם קורסים כלכלית, בפרט לנוכח משבר הקורונה. ההקפאה של חלק מ"חוק קמיניץ" לא כללה את בתי העסקים ביישובים הערביים, עליהם הסתערו יחידות האכיפה לאחר פרסום ההודעה על אותה ההקפאה. מאות בעלי עסקים הוזמנו לחקירה - זאת למרות שרק חוסר ברירה הוביל את בתי העסק להבנות ללא היתרים. בתי העסק ביישובים הערביים ממוקמים לרוב בשולי הישובים, בשל הצפיפות הבלתי נסבלת והעדר אזורי התעסוקה והתעשייה ביישובים הערביים. רובם ממוקמים בסככות כמבנים זמניים בתקווה שיוקם בעתיד הקרוב אזור מלאכה מוסדר, אליו יוכלו לעבור. אך הממשלה הזניחה את פיתוח אזורי התעסוקה לאורך שנים ולא הקצתה קרקעות מתאימות. כך נהפכו שולי היישובים הערביים למטרד סביבתי שפוגע באיכות החיים של התושבים. אבל הפתרון לא טמון בענישה אלא בהקמת אזורי מלאכה ותעסוקה ראויים ועידוד העסקים לעבור לאזור מוסדר.

החברה הערבית ונציגיה נאבקו בחוק קמיניץ, חוק שאינו מידתי ושפגיעתו ניכרת בפרט בקרב אוכלוסיות מוחלשות, ועתה יש להמשיך את המגמה שהשהיית החוק מסמנת. צריך וגם אפשר להביא לפתרון שלם ומוסכם.

אז איך סוגרים את הפער?

חייבים להסדיר בנייה ולקדם תכנון מפורט שמכוחו יוכלו התושבים להוציא היתר. מחלקות ההנדסה העמוסות ברשויות המקומיות הערביות דורשות חיזוק בר קיימא - כזה שיאפשר להן להתמודד עם האתגרים הרבים העומדים לפיתחן. הן זכאיות לכלים טכנולוגיים ולכוח אדם איכותי ומקצועי שישתלב בהן לאורך שנים כחלק אינטגראלי מצוות המחלקה.

בנוסף, על הממשלה לדאוג להסרת חסמים תקציביים העומדים בפני מימוש החלטות הממשלה בתחום הדיור והתכנון. עד כה, התקציב שהקצתה הממשלה לתכנון נוצל רק באופן חלקי בגלל מבנה בירוקרטי מסורבל של החלטת ממשלה 922. דבר המעכב פתרונות דיור לאוכלוסייה שהכי זקוקה לכך. יש לתת על כך את הדעת גם בהחלטת ממשלה חדשה ולדאוג לכך שהיא תאפשר מימוש יעיל ומהיר יותר של תקציבים לתכנון.

ההשהיה הזמנית והחלקית של "חוק קמיניץ" היא צעד מבורך אך כעת יש לבטל את החוק לאלתר, תוך טיפול יסודי בסוגיות הנוגעות לתכנון, דיור וקרקע יסייעו בסגירת פערים ארוכי שנים. זה כנראה לא יקרה בשנתיים, אך יש להתחיל לפעול במהרה כדי שנראה את השינוי קורה עוד בימינו. 

ווג'די ח'לאילה הוא מתכנן בעמותת סיכוי, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים. מורן אביב מנהלת את תחום התכנון בעמותת סיכוי