מדיניות כלכלית בזמן הקורונה: הממשלה עושה בדיוק את מה שאסור לה לעשות

מדיניות פיסקאלית של ממשלה מורכבת משלושה חלקים שונים. המרכיב הראשון הינו סך התשלומים על פעילות משרדי הממשלה, החלק השני הינו תשלומי העברה לפרטים במשק, הכולל גם מענקים, והחלק השלישי הינו התקבולים שהממשלה מקבלת מאת הפרטים, דהיינו המסים. ההפרש בין שני מרכיבים הראשונים והמסים הוא הגירעון.

מהי מדיניות נכונה בזמן קורונה?

מקובל לחשוב שמותר להגדיל בהרבה את הגרעון ושיש צורך להגדיל במיוחד את המרכיב השני - תשלומי העברה ואת המענקים לפרטים. אבל האם יש לתמוך בכולם?

וירוס הקורונה אשר לא מאפשר התקהלות פוגע במיוחד בסקטורים הלואו-טק של הכלכלה. לכן, חלק גדול מהעצמאים שנפגעו מאוד, הינם חברות ללא גב חזק.

אחרי הקורונה, יחזרו ויפעלו המסעדות החזקות, חנויות מותגים בינלאומיים, וכך גם חלק מחנויות הבוטיק. אבל, באותו זמן, גם נתבונן בצער על המסעדות שבהן כבר לא נסעד לעולם, ועל רבבות בתי-העסק הקטנים, שהיו לא רק מקור הכנסה צנועה לבעליהן אלא גם חלום שנכחד. אכן, הביטוח לאומי חוזה שכחמישים אלף משפחות של עצמאים יתדרדרו אל מתחת לקו העוני. אפילו בתי-קולנוע רבים ייסגרו משום שכבר כיום עתידם לוט בערפל לאור הפריצה הגדולה של שידורי סטרימינג כמו נטפליקס.

על כן, אין כל טעם לבצע הנשמה מלאכותית לחברות ותחומים שבלאו הכי נועדו לכיליון. אין כל טעם לתמוך בחברות שהקורונה רק האיצה את תהליך גסיסתן. לחברות אלו אין אפשרות לשרוד בעולם המשתנה ולכן, הממשלה אינה צריכה לתמוך בהן.

אך לא רק העצמאים ימצאו עצמם חסרי אונים מול המציאות החדשה אלא גם שכירים שנפלטו ממעגל העבודה ושכאשר תסתיים תקופת דמי האבטלה שלהם יוותרו חסרי פרנסה. יהיו אלו בעיקר השכירים הלא מיומנים בעלי השכר נמוך.

מה שעל הממשלה לעשות הוא להכשיר לעבודות העתיד את מירב העובדים והעצמאים שנפלטו ממקום עבודתם.

האם אפשר לדמיין סוג אחר של קטסטרופה או וירוס, בה הממשלה חייבת להתערב יותר מאשר בתקופת הקורונה? תארו לעצמכם שמאי-שם היה צץ וירוס מסתורי המתביית על שבבי הסיליקון והורס את כל מערכת הסייבר, או אולי גלים אלקטרו-מגנטיים שישביתו וישמידו את מחשבי העולם. במקרה שכזה דווקא בעלי השכר הגבוה בהייטק יאבדו את עבודתם ועבודות הלואו-טק ישגשגו. מקצועות שכמעט אבדו מהעולם יחזרו ויתפסו את מקומם. הזבן, הסנדלר, השען, החייט וגם עגלונים בעלי סוס ועגלה תהיה עדנה כאשר המכוניות יושבתו. בקטסטרופה מסוג זה, על הממשלה לתמוך יותר בחברות שנפגעות.

על כן, בבחירה בין שני האסונות, בין הקטסטרופה שהייתה מחסלת את עולם המיחשוב לבין הקורונה, נתמזל מזלו של העולם שלקה במגפה הפחות מסוכנת. פחות מסוכנת משום שפגיעתה העיקרית הינה בסקטורים שבמוקדם או במאוחר נועדו להעלם.

יחד עם זאת, ולמרות שאין מקום לתמוך בחברות שאין להם אופק בעולם החדש, ישנן חברות רבות שיכולות לשרוד וכל שנחוץ להן הוא: נזילות. לחברות וגופים שכאלו חייבים לתת אורכה בכל החיובים לרשויות וכאן מתגלה מדיניות תמוהה ובלתי נהירה לחלוטין של רשות המסים בקשר למרכיב השלישי של מדיניות פיסקאלית.

רשות המסים מתנהגת כאילו אין היא מכירה את התיאוריות הידועות של הכלכלה ככלל ואת תיאוריית הכלכלה ההתנהגותית בפרט. אחד המרכיבים של תאוריה זו נקרא loss aversion - שנאת ההפסד. תאוריה זו מראה שלתת כספים לפרט ולאחר מכן לקחת אותם ממנו בחזרה תגרום לכך שהוא ירגיש שיש לו פחות הכנסות מאשר אם לא עשו כלום. מדיניות של תן וקח היא אסון לכלכלה .

ומה עושה רשות המסים? בדיוק מה שאסור לעשות! היא פונה לבעלי עסקים ודורשת מהם שיחזירו את המענק שקיבלו בטענה שאין להם הוצאות קבועות. דרישה זו של רשות המסים לא רק שהיא תמוהה אלא היא גרועה לכלכלה, במיוחד לאור העובדה שגם הנישומים וגם הכלכלנים לא הבינו כלל שיש תנאי שכזה. באותו אופן, אסור שבשנת 2021 ימצאו עצמם הנישומים נאלצים לשלם מס על מענקי שנת 2020. מובן הוא ניסיונה של רשות המסים לתפוס ככל יכולתה כדי לצמצם את הגרעון של שנת 2020 ו-2021, אך התיאוריות הכלכליות תומכת בתפיסה שאין משמעות לגירעון בשנה מסוימת.

על כן, לתת מענקים ולאחר מכן לקחת חזרה - זו טעות איומה. 

הכותבת היא מנהלת מרכז אהרון מאיר למדיניות כלכלית, המחלקה לכלכלה, אוניברסיטת בר-אילן