תרבות לכולם? לא אם תשאלו את חילי טרופר

משנכנס לתפקידו, בחודש מאי האחרון, פרסם שר התרבות, חילי טרופר, פוסט נרגש בעמוד הפייסבוק שלו. "יש לתרבות ולספורט אפשרות והזדמנות להפוך לכלי ששובר מחיצות ומספר סיפור אנושי וישראלי רחב. כזה, שלכל אחד יש בו מקום. ולא על חשבון השני. מרכז ופריפריה, דתיים, חילוניים וחרדים, יהודים וערבים. סיפור ישראלי עשיר בצבעים ובגוונים, שיש בו מעט פחות מלחמות פנימיות וקצת יותר פיוס, סובלנות וכבוד הדדי", נכתב שם. על פניו, חזון ראוי לכל הדעות, שיאפשר שיח על מדינת תרבות אחת, מחבקת כל יושביה, כזו המאמינה בזכותו של כל אחד לתרבות- בין אם הוא תל אביבי, באר שבעי, ירושלמי או תושב קריית שמונה.

שבעה חודשים לאחר מכן, נדמה שדף המסרים של טרופר השתנה לבלי היכר.

בעיצומו של משבר הקורונה, יצא טרופר בהכרזה נרגשת על הזרמתם של 200 מיליון שקל לטובת סיוע מיידי למוסדות התרבות בארץ, שנועד לסייע להם לחזור ולפעול ביום פקודה. החלטה מבורכת לכל הדעות. על התקציב הנדיב התראיין השר תחת כל מיקרופון רענן, ואווירת הצלחה אפפה את המהלך. אולם, עם שוך הראיונות והדממת המצלמות, התבררה האמת המטרידה עד מאוד.

רוב רובו של הסכום המיועד לאמנויות הבמה מתוך התקציב המדובר, מיועד לגופי התרבות בתל אביב. היכלי התרבות, המהווים את שגרירי התרבות המרכזיים בכל רשות מקומית ובהם מתקיימים רוב מופעי ואירועי התרבות והאמנויות בישראל - מצפון ועד דרום - אינם זכאים ולו לשקל אחד מכספי הסיוע הנדיבים.

על מרכז ופריפריה, דיבר השר. דתיים לצד חילוניים, יהודים וערבים. האם את כולם מתכוון השר לאחד רק תחת קורת הגג של הבימה או הקאמרי? האם לא ראויים בעיניו בני הגיל השלישי, שאינם יכולים לנסוע מנהריה לתל אביב בשביל הצגה? ומה עם הילדים, שהיכלי התרבות העירוניים מהווים חלק משמעותי בזיכרון ילדותם?

חמורה שבעתיים היא החלטתו של השר בעיתוי הזה, בו כלכלת ישראל עומדת על פי תהום, והעברת עיקר התקציבים המדוברים למרכז הארץ יעמיקו עוד את הפער החברתי והכלכלי, יפרידו בין עניים ועשירים ויסתמו את הגולל על עשור של פריחה תרבותית בפריפריה.

בימים אלה, מנהלים היכלי התרבות את המאבק על זכותם לשוויון, ובעצם על הזכות של כולנו להיות שווים בפני אדוני התרבות של הארץ הזו. בעתירה שהוגשה לבג"ץ, אנו זועקים את זעקתם של כל תושב ותושבת מחוץ לתל אביב - המבקשים, בסך הכל, את האפשרות להיות חלק מהתרבות בישראלית גם בתוך העיר שלהם, הבית שלהם. כי שוויון, בישראל של 2020, הוא מושג מעורפל ולעיתים אף ריק מתוכן, כפי שממחיש השר טרופר בהחלטתו, ואת זה לא נוכל להרשות.

למען הסר ספק, חשוב להבהיר. התמיכה במוסדות התרבות בתל אביב, חשובה מאין כמותה ותאפשר להמשיך וליצור לצד הקורונה. אבל מה עם חלוקה צודקת? מה עם שוויון? אלה, נעדרים מההחלטה הממשלתית.

התרגלנו לדבר על אי השוויון, כמעט בכל תחום בחיינו. יודעים ילדי נהריה כי המדינה אינה מעניקה להם את אותם המשאבים הכספיים בחינוך כפי שזוכים להם ילדי מרכז הארץ. יודעים תושבי אילת כי הזדמנויות התעסוקה שלהם שונות לאין ערוך מאלה הנקרות בפני תושבי מרכז הארץ. אבל תרבות - שהיא יסוד הקיום של כל אומה, שהיא הזכות הבסיסית של כל אחת ואחד מאיתנו - היא, יותר מכל, לא יכולה להיות נתונה לחסדיו של שר תרבות כזה או אחר. כי לאילתים ולירושלמים, לנתנייתים ולכל אחד מהקוראים שורות אלה, בלי קשר למקום המגורים שלו - לכולם מגיעה תרבות.

או לפחות, כך הבטיח פעם שר התרבות. 

הכותבת היא מנהלת היכל התרבות מעלה אדומים