תרחישי סער: פלופ, טרגדיה או סדר פוליטי חדש

גדעון סער ומפלגתו החדשה עומדים בפני צומת דרכים מרתקת בה הוא עשוי מצד אחד לטרוף את הקלפים ולייצר סדר פוליטי חדש ומן הצד השני להפוך לפלופ ואף לטרגדיה. ישנם שלושה תרחישים מרכזיים אפשריים כל אחד מהם עשוי לעצב מחדש את המפה הפוליטית בישראל.

כחלון ב' או: הפלופ

כשמשה כחלון הודיע על הקמת מפלגתו בראשותו היא עמדה בסקרים על 13 מנדטים, לא רחוק מה-16 שחוזים הסקרים לסער כיום, סוף הסיפור של כחלון כבר ידוע. במקום להתרומם הוא סיים את הבחירות על 10 מנדטים, משם לקרב על אחוז החסימה ועד להיעלמות. כחלון ניסה את קמפיין 'הימין השפוי' עם שלטי בגין, אך לא הצליח לסחוף את הימין. הקרב על ראשות הממשלה והביביזם הכריעו אותו. זה אחד האיומים הקשים ביותר על סער. תמיכה כללית ברעיונות שלו, אך חוסר רצון להסתכן בערעור על ממשלת הימין של נתניהו. לעומת כחלון, שניסה להקים מלכתחילה מפלגה בינונית, סער קבע מראש את גבולות הגזרה - הוא מתמודד לראשות הממשלה ולא מתכוון לשבת עם נתניהו.

סער צודק בהכרזתו, בין אם יישב בממשלת נתניהו ובין אם לאו, עליו היה להכריז באופן ברור שלא יישב. מועמד לראשות הממשלה לא יכול לעולם להכריז שיישב עם מועמד אחר, זאת הדרך להפוך בן רגע ללא רלוונטי. עכשיו השאלה אם סער יישלם על כך מחיר בתוך הימין ויצנח או שמא זיהה בשלות למועמד אחר.

הטרגדיה של השמאל

אפשרות נוספת היא תסריט הבלהות של השמאל הישראלי והתסריט המועדף לסער. תהיה התמודדות ראש בראש על ראשות הממשלה מול נתניהו כאשר סער סוחב מאחוריו גם מצביעי מרכז-שמאל וגם מצביעי ימין אידאולוגי שמאסו בנתניהו. התסריט הזה לא מופרך כלל. בשנים האחרונות התרגל השמאל לבצע פשרות אידאולוגיות מרחיקות לכת בשם המאבק בנתניהו, החלטה שכזאת תהיה עוד שלב על הסולם, נכון, צעד גדול אבל לא חריג. רק השבוע צייץ גיורא ענבר, אדם שעמד לצד הקרן החדשה לישראל ולצד אין ספור יוזמות שמאל מובהקות כי הוא מתכוון להצביע לסער בשם הרצון להדיח את נתניהו.

גישת קודם כל נתניהו ואחר כך האידאולוגיה נדונה פה לא מעט וסער עלול לגלות שהגישה הזאת עוד יכולה לעבוד לו. מי שהצביע להאוזר והנדל במערכה הראשונה לצד גנץ עוד עלול להצביע להם בנוכחות סער במערכה הרביעית, מועמד יותר קל לעיכול מאשר נפתלי בנט. אירוע כזה יהיה קריסה דרמטית של השמאל הישראלי עם נציגות מזערית של אנשי המחנה בפרלמנט ומחיקה זהותית מוחלטת.

סדר פוליטי חדש

אפשרות שלישית, והמעניינת ביותר בעיני, היא אפשרות של סדר פוליטי חדש במדינת ישראל וחזרתן של המפלגות הפוליטיות למרכז הבימה בעקבות הכרזת סער. בהקמת מפלגתו החדשה הפך סער למועמד השלישי מטעם מחנה הימין שרואה בעצמו מועמד לראשות הממשלה, הרביעי אם סופרים גם את ליברמן שבוחן את האפשרות הזאת. מן העבר השני נמצאים להם יאיר לפיד, רון חולדאי ובני גנץ - כל אלה רואים עצמם מועמדים לראשות הממשלה ולהחלפת נתניהו. איש מהם עדיין לא גילה סימני פשרה בדרך לוויתור על המועמדות.

הקונסטלציה הפוליטית המשונה הזאת עשויה להוביל את מדינת ישראל לסדר פוליטי שבו שלל מפלגות בינוניות ירוצו זו לצד ויאבקו על לבם של הבוחרים. כל מפלגה תציג מטעם עצמה מועמד לראשות ממשלה או לכל הפחות אידאולוגיה פוליטית סדורה. באירוע פוליטי כזה לא יכול לפיד לפנות "לימנים ההגונים שלא רוצים את נתניהו" שהרי יהיו להם אפשרויות בחירה אחרות. הוא יהיה חייב לשבור שמאלה. באירוע כזה לא יכול בנט לגנוב שמאלנים, כי תהיה להן אפשרויות אחרות, באירוע כזה מלאכת הרכבת ממשלה הופכת ממשחק של מאזניים בין גושיים לפאזל שבו לכל מפלגה יש חלק. זאת יכולה להיות שעתן היפה של המפלגות האידאולוגיות.

אירוע של שלל מועמדים לראשות הממשלה עשוי לייצר בחירות שאינן סובבות סביב נתניהו, ממחנה ימין שאינו סביב "רק ביבי" ומחנה מרכז-שמאל שאינו מציע אידאולוגיה שאינה "רק לא ביבי". תמונת מצב שבה מפלגות בינוניות רבות יתמודד ביניהן ייאלץ אותן לחדד את ההבדלים הקיימים ביניהם, להדגיש אותם ולענות על שאלות אידאולוגיות חריפות אשר יחדדו את הפערים ביניהם.

תמונה מעניינת למערכת הבחירות הזאת אפשר לראות אם נביט בבחירות הכנסת ה-19 בשנת 2013. נתניהו התאחד אז עם ליברמן למפלגת הליכוד-ביתנו, שהיום נראית כמו היסטוריה רחוקה ובלתי אפשרית, יחד יצרו מפלצת מנדטים בסקרים. אל מול מפלצת המנדטים הזאת לא התארגנה בשמאל אף יוזמה שאיימה עליהם. היה ברור לכל כי נתניהו יהיה ראש הממשלה. מרצ הדגישה את העובדה שתהיה אופוזיציה לוחמת לנתניהו ואת נושאי זכויות האדם, לפיד ניסה להביא "פוליטיקה חדשה" ויחימוביץ' הובילה את מפלגת העבודה בקמפיין חברתי-כלכלי. גם לבנט הייתה קרקע פוריה לצמוח והפוליטיקאי האלמוני שסחף את הימין האידאולוגי התייצב על מספר דו ספרתי.

בפועל, דווקא מערכת הבחירות הכביכול מנומנמת הזאת הולידה בליל המדגמים גוש חוסם לממשלת נתניהו והחרדים. מי ששבר אז את הגוש החוסם היה לפיד שצינן אותו כבר באותו ערב באמרתו הידועה כי "לא יישב עם הזועביז". לפיד הבין בדיעבד את עוצמת הטעות שלו, היא כבר לא תחזור על עצמה. 

הכותב הוא יועץ תקשורת. לשעבר דובר מפלגת מרצ