הקורונה האיצה את הישראליזציה שעוברת החברה הערבית

כשזרמים חברתיים תת קרקעיים, מבשילים לשינויים ומגמות פוליטיות, אפשר לדבר על שינוי פרדיגמטי שהוא לא פחות מרעידת אדמה.

החברה הערבית בישראל עוברת כבר שנים רבות תהליך של "ישראליזציה", אולם עד כה נראה היה - כי לא הייתה לגיטימציה להחצין תהליך זה יתר על המידה. "הסכמי אברהם" והקורונה, פרצו את הסכר ומוקדם להעריך את גודל ההשפעה של אירועים היסטוריים אלו. הידידות המופגנת והדהירה לנורמליזציה של העולם הסוני המתון עם ישראל, שנשלטת כבר מעל עשור על ידי הימין הישראלי, מחייבת גם את החברה הערבית בישראל לעשות הערכת מצב מחדש בשאלה - לאן פניה מועדות.

מי שרוצה להתקבל בזרועות פתוחות באיחוד האמירויות, צריך להחצין את זהותו הישראלית. מי שיזוהה כפלסטיני - ככל הנראה יוחרם. הפלסטינים בחרו לחבור לציר הסוני הרדיקלי שכולל את טורקיה, קטאר, האחים המוסלמים, דעאש, חמאס ועוד. כל אלו מאיימים קיומית על הממשלים הסוניים המתונים כגון סעודיה, בחריין, מצרים ואיחוד האמירויות כאשר האחרונים מפנים עורף ובצדק לפלסטינים, שמראים כשרון "מדהים" שחוזר על עצמו, בבחירת ה"צד" הלא נכון, כפי שעשו כשתמכו בסדאם חוסיין שפלש לכווית.

לאחרונה אנו עדים לרעידת אדמה פוליטית בישראל, כאשר חבר הכנסת מנסור עבאס, סגן יו"ר הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ויושב ראש מפלגת רע"מ, הכריז כי הוא לא פוסל חבירה לימין כדי לקדם את צרכי החברה הערבית וכי קצה נפשו בסיסמאות. במילים אחרות, אומר ח"כ עבאס, כי הגיע העת להפסיק להתעסק עם הסוגיה הפלסטינית ולהתמקד בצרכים הכלכליים של החברה הערבית.

אין ספק כי אפקט הקורונה עושה את שלו וכי הצורך להתמקד בסוגיות כלכליות, בתשתיות ובפרנסה מתחדד בעת הזאת לאין שיעור, לצד הפשיעה הגואה ביישובים הערביים שפוגעת בבטחון האישי ובחיי היום יום.

אם מדינות ערב מאסו בפלסטינים, מדוע שדווקא ערביי ישראל יהיו ה"שופר" שלהם? לפני שבועיים שוחחתי עם קבוצה גדולה של סטודנטים לממשל על צרכי הביטחון הלאומי של ישראל ועל אופציות שונות לפתרון הסכסוך, שאינם כוללים את העמדת ישראל בסכנה קיומית. במסגרת סקירת הפתרונות השונים ,עלתה באופן טבעי השאלה עד כמה הפלסטינים מחוברים לקרקע. אל מול שאלה זו מיד קפץ הנציג הערבי היחיד שהשתתף בדיון ואמר לסטודנטים המשתאים: "אנחנו הדור הצעיר רוצים איכות חיים, אנחנו ממש לא במקום של ההורים שלנו"

אכן, גדל פה דור צעיר שבדומה למגמות הכלליות במזרח התיכון, מתחלק בין אלו שמתחברים לערכים המערביים האינדיבידואליים ורוצים מימוש עצמי - לאלו שמושפעים מהרדיקליזציה האיסלאמית הכלל עולמית. מגמת ה"ישראליזציה" מהווה הזדמנות אדירה הן לקרב את ערביי ישראל, והן להיפתח לרעיונות מדיניים חדשים אשר מקדמים את האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל.

בפאן הפוליטי, אנחנו חוזים בקצה הקרחון של השינויים הטקטוניים הצפויים בעתיד, כאשר ערביי ישראל מזהים את המשותף להם עם תומכי הגישה השמרנית-דתית, המתאימה יותר לתרבות שלהם בעוד הם מבקשים להתרחק מסוגיות פרוגרסיביות ליברליות, אשר אינן תואמות כלל את אופי החברה שלהם.

חשוב לציין, הנכונות של חלק מהמנהיגים הערבים להתחיל לטפל ברצינות באתגרים של החברה הערבית, היא הזדמנות לחזק את המשילות במדינה ולצמצם משמעותית את היקפי הפשיעה והאלימות שהורסים כל חלקה טובה בחברה הערבית, אך גם מקרינים באופן קשה על כלל החברה הישראלית ובכלל זה החקלאים הסובלים מטרור חקלאי שיטתי.

זו גם ההזדמנות להעמיק את תהליך הישראליזציה של החברה - מגמה ש"הסכמי אברהם" רק תחזק ככל שהנורמליזציה תתרחב. 

הכותב הוא מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים