מורכבויותיה של אמריקה ומוזרויותיה עוררו תמיד תשומת לב ורגשות מעורבים אצל מתבוננים זרים. היסטוריון צרפתי מהולל, אלקסיס דה טוקוויל, סייר בה בשנות ה-30 של המאה ה-19, וחיבר ספר קלאסי, "דמוקרטיה באמריקה". הוא ניסה להסביר לקוראיו את ההישג יוצא הדופן של רפובליקה דמוקרטית, החוזרת ובוחרת את מנהיגיה מבלי שאיש מהם מתפתה להיות דיקטטור.
אפילו אמריקאים, אולי בעיקר אמריקאים, חזרו והגו בספר הזה במרוצת הדורות, גם כדי להתענג על מחמאותיו, אבל גם כדי לנסות ולהבין את מקורות שיטתם הפוליטית.
ארה"ב של ימי דה טוקוויל עתה זה הגיחה אל הגדה המערבית של נהר המיסיסיפי, והשתרעה רק על שליש של שטחה הנוכחי, עם חצי המדינות. היא הייתה גדולה, אבל עדיין קטנה בהרבה. לא הייתה כל ערובה שהיא תצליח לשמר את מוסדותיה במהלך התפשטות טריטוריאלית עצומת ממדים מערבה ודרומה.
האופציה נסגרה. האומנם?
ואף אומנם, ההתפשטות ההיא זירזה את מלחמת האזרחים. היא פרצה בדיוק 30 שנה לאחר ביקור דה טוקוויל. שנים רבות לאחר המלחמה, מליצי היושר של מדינות הדרום המורדות העדיפו לתאר את פרישתן (שהתחילה השבוע לפני 160 שנה), כהגנה לא על העבדות, אלא על "זכויות המדינות" מפני התערבותה של ממשלה מרכזית תאבת כוח.
מלחמת האזרחים שמה קץ לאופציית הפרישה של מדינות לא מרוצות. אף אחת לא חזרה וניסתה מאז. אבל לא שכך המתח בין וושינגטון למדינות המרכיבות את הפדרציה. במקומות אחרים בעולם, מבנה פדרלי כה מורכב הניב פוטנציאל של התפרקות. בברית המועצות וביוגוסלביה, גבולות פנימיים שרירותיים למדי הפכו בן לילה לגבולות בינלאומיים. 21 מדינות חדשות קמו על יסודותיהם בסוף המאה שעברה.
מעניין שדווקא באקדמיה הרוסית נמצאו ב-20 השנה האחרונות היסטוריונים ומדעני מדינה, המתארים את התפרקות ארה"ב כבלתי נמנעת. חלקם אפילו הציגו לוחות זמנים מדויקים, שהתבדו בזה אחר זה. ערב הבחירות הקודמות לנשיאות, ב-2016, חתרנות הסייבר הרוסית כללה יצירה של קבוצות פייסבוק פיקטיביות, אשר ניסו להפיח אש בדלנית בשורת מדינות.
"התנועה הלאומית הטקסאנית"
בשבוע שעבר, לאחר שבית המשפט העליון של ארה"ב דחה את תביעת טקסס לבטל את תוצאות הבחירות לנשיאות, יושב ראש המפלגה הרפובליקאית במדינה הזו, השלישית בגודלה, קרא בגלוי ובמפורש להקמת "ברית חדשה של מדינות שישמרו אמונים לחוקת ארצות הברית". זה כמובן חיווי פרדוקסלי, מפני שהמדינות הנקראות להקים את הברית הזו יצטרכו תחילה להפר את חוקת ארה"ב. אבל הבה לא נדקדק בציציותיהן.
צריך להגיד שרעיון הפירוק חי ונושם בשוליים הפוליטיים של טקסס כמעט מאז ומעולם. היא אומנם הייתה מדינה עצמאית, במשך עשר שנים, בתחילת השליש השני של המאה ה-19, לאחר שמתיישביה הלבנים קרעו אותה ממקסיקו. היא הייתה מיוחדת במינה: חוקקה חוקים לגרש את כל האינדיאנים מתחומיה, ולאסור על שחורים בני-חורין להתיישב בה. החוק הטקסאני הטעים שכל שחור הוא בהכרח עבד. טקסס השתעשעה אז בתקווה להתפשט הרחק מערבה, להגיע עד האוקיאנוס השקט, ולבלוע את קליפורניה.
תחת זאת, ב-1845 ארה"ב בלעה אותה. מאז, היה אפשר למצוא לפחות מספר קטן של טקסאנים, שרצו לחדש את עצמאות ראשוניהם. גוף הנקרא "התנועה הלאומית הטקסאנית" מודיע באתר הרשת שלו (נכון לתחילת השבוע), כי 387,768 "תומכים במאמצינו לחזור ולכונן את עצמאות טקסס" (tnm.me).
"חלקו אותה"
אין בארה"ב כל מכניזם להתבדלות, או להכרזת עצמאות. אין לעניין הזה זכר בחוקה הפדרלית. פרישה היא אפוא בהכרח אקט של מרד, שפשוט קשה להעלות על הדעת בימים כתיקונם.
הימים האלה אינם כתיקונם. סקרים חוזרים ומראים (ואולי חוזרים וטועים), כי רוב גדול של הרפובליקאים בארה"ב מאמינים שהבחירות זויפו. אין זאת אומרת שהם רוצים לפרוש, בין השאר מפני שהם מפוזרים, במספרים ניכרים, על פני כל המדינות. אבל קשה להיזכר אימתי נרשמו שיעורים כאלה של אי-אמון במוסדות הרפובליקה ובתהליך הבחירות שלה, בהשראת נשיא מכהן.
אגב, קולות לטובת פרישה היפותטית מארה"ב נשמעים לפרקים גם מחלקים מרוחקים של השמאל. בסתיו יצא אפילו ספר, שחיבר איש שמאל, ריצ'רד קרייטנר, הנקרא "חלקו אותה" (Break It Up). "ארצנו תמיד הייתה מחולקת בין גזעים ואזורים", קרייטנר הסביר, "לא הייתה בעבר כל ודאות שהיא תחזיק מעמד, ואין ודאות כזאת כיום. אולי באה השעה להוריד את המסך".
בשבוע שעבר, שדר רדיו ימני פופולרי, ראש לימבו, הכריז: "אנחנו מתקדמים לעבר פרישת מדינות (הוא השתמש במלה האנגלית secession, הטעונה אסוציאציות היסטוריות מרות של מלחמת האזרחים). ללימבו מאזינים 15 מיליון בני אדם ביום. קמה אפוא מהומה, והוא ניסה לחזור בו. אבל השד יצא מן הבקבוק.
המשבר הנוכחי בארה"ב הוא אולי רק רצף ארוך של מחוות רטוריות, שיתחילו לדעוך מאליהן לאחר השבעת ג'ו ביידן בעוד חודש. אבל הוא חושף שיעורים של רפיפות במִרקם הפוליטי והחברתי אשר בשכמותם לא נתקלנו לפחות מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, ואולי מאז שנות ה-60 של המאה ה-19.
בשבוע שעבר שאלתי כאן אם תיתכן הפיכה צבאית בארה"ב, בעקבות המלצתם של כמה מתומכי הנשיא שהוא יכריז משטר צבאי וישעה את החוקה. מלים שנאמרו אמש אולי לא ייאמרו עוד היום, אם כי הבעתי את דעתי, שעצם אמירתן הסירה טאבו, וטפטפה רעל אל "ורידיה הפוליטיים של אמריקה".
ההיסטוריה המודרנית מלמדת אותנו, כי גדול מאוד הוא פוטנציאל ההתרגלות לרעיונות המוטרפים ביותר.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
