לא לתת למועצת העיתונות לקבוע מיהו עיתונאי

יש לי תזה חברתית שמנחה אותי בכתיבה העיתונאית שלי, ואני מוכן להודות בזה. התזה הזו אינה מפלגתית, והעובדה שאני מחזיק בה לא מונעת ממני לבקר את "המחנה שלי", בשעה שהוא עושה טעויות. אבל יש לי תזה, והיא די ספציפית ודי ברורה. אני מאמין שמזה שנים בית המשפט מסיג את גבולה של המערכת הפוליטית. שהפרקליטות הפכה לגוף בעל חשיבה מונוליטית שאינו מסוגל להתמודד עם ביקורת חיצונית. ואני מאמין שהעניין הזה מעמיד בסיכון את החירות האזרחית שלנו.

ולתזה שלי יש מה לומר גם על היחסים המקולקלים בין נבחרי הציבור והשרים לפקידות המקצועית במשרדי הממשלה. אני סבור שהפקידות הרחיקה לכת. שהיא שוללת מהאזרחים את האפשרות הדמוקרטית לעצב את חייהם באופן כזה שיבוא לידי ביטוי באמצעות החלטותיהם של נבחרי הציבור מטעמם. האם התזה הזו שבה אני מחזיק, ומהווה את הבסיס לכל הכתיבה שלי, פוסלת אותי מלהיות עיתונאי? השאלה שלי כמובן לא קשורה לתוכנה של התזה, אלא לעצם העובדה שאני מחזיק באחת כזו.

ההצעה והבעיות

במאמר בהיר ומנומק, קבעה השבוע אלונה בר און, המוציאה לאור של עיתון זה, שדוברה של "תזה חברתית ספציפית" אינו יכול לשמש עיתונאי.

היא השוותה את מי שמחזיק בתזה חברתית לדוברה של חברה עסקית. כשם שהאחרון אינו ראוי להיחשב "עיתונאי" כך גם הראשון לא ראוי לכך. ובר און הלכה עוד צעד נוסף, ובעיניי בעייתי אפילו יותר.

 אלונה בר און - כנס נדלן / צילום: איל יצהר

היא השוותה את הפיקוח, הנדרש לדעתה, על תכנים עיתונאיים ("מבוגר אחראי מאחורי העיתונות") לזה הנדרש על מוצרי מזון ("מישהו שמגדיר ומפקח שהמזון שמוגש לתודעה הציבורית אינו רעיל ואפילו מזין, בדיוק כפי שנדרש מהמזון שמוגש לקיבה"). בר און הסבירה שהיא מחפשת במועצת העיתונות את המבוגר האחראי הזה, אך מתאכזבת לגלות שאיש שם לא עושה זאת. ובמילותיה - "אין אף אחד בבית".

אני מלא הערכה לבר און, אבל חלוק עליה מכל וכל. החיפוש אחרי מבוגר אחראי בעולם התוכן הוא דוגמה נהדרת לסכנה האורבת לחברה לא מצד בני החושך, אלא דווקא מצד בני האור. דווקא מצד אלה שרוצים להועיל לה. הניסיון להציל את החברה משקרים ופייק-ניוז, מהתוכן שאותו מכנה בר און "רעיל", יוביל להשלטת מועצה שתקבע את גבולותיה הלגיטימיים של הבעת עמדה.

בר און מסבירה שבעולם העיתונות, כמו בעולמות אחרים, לא ייתכן מצב שבו מתקיימות "זכויות ללא חובות", וכוונתה לכך שבישראל כל אחד עשוי להיחשב לעיתונאי וליהנות מהפריבילגיות השמורות לעיתונאי. גולת הכותרת של הפריבילגיות האלה היא החיסיון לטובת מקורות עיתונאיים. וחייבים להודות שבמבט ראשון יש משהו מאוד מפתה בהצעה שלה. הרי רק אם נגדיר מיהו עיתונאי נוכל לדעת למי מגיעה זכות היתר הזו.

אלא שעל כך כבר כתבה בעבר ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, שהיא גם במקרה מי שאחראית על הקוד האתי של גלובס, כי "הצבת מגבלת רישוי על מי שרוצה ליהנות מהגנת החיסיון העיתונאי, לנוכח חשיבותה לעבודת העיתונאי משמעה הצבה דה פקטו של דרישת רישוי ושל דרישת התאגדות מקצועית מכל מי שחפץ לעסוק בעיתונות". אי אפשר להיות חצי עיתונאי. אם שוללים ממך את חסיון המקורות שלך שוללים ממך את האפשרות לעסוק בעיתונות.

ברור לחלוטין שבר און לא מכוונת לחובת רישוי פורמלית. אך האם ההצעה שלה לא תיצור בפועל מגבלות על סוגי אנשים וסוגי דעות? האם היא לא תוביל לדעות שמוצאות עצמן בתוך מעגל העיתונות ולכאלה שמוצאות עצמן מחוצה לו?

ונאמר שזה העולם שבו נרצה לחיות, מדוע דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, שעד כמה שאני זוכר עומדת בראש המועצה הזו פחות או יותר מאז המצאת הדפוס, אמורה להיות זו שקובעת את הכללים האלה? מדוע לתת לה את הכוח להגדיר מהו עיתונאי ומהי עיתונות? אחרי כל כך הרבה שנים בראש המועצה מישהו באמת מצפה שהיא תנתב מחדש את תחום העיתונות בישראל? ודורנר היא לא הנושא. נאמר ומחר תוחלף דורנר באדם אחר, האם נרצה שהוא והמועצה שבראשה יעמוד יקבעו את גבולותיה של העיתונות? שהם יהיו מי שיגידו מה רעיל לתודעה ומה מזין אותה?

צרכני תקשורת אינם דומים בשום צורה שהיא לצרכני מזון. האבחנה הזו בסיסית מאוד וחובה להתעכב עליה. מזון שרעיל עבורי רעיל גם עבור חברי. אך האם "מזון תודעתי" הרעיל לי לא יכול להיות בדיוק זה המזין את תודעתו של חברי? חיים לוינסון מ"הארץ" טען כנגדי השבוע, בתגובה ישירה למכתבה של בר און, שאני "פעיל פוליטי במסווה של עיתונאי", ועל כן לפי דבריה של בר און אסור היה לה לאפשר לי לכתוב את עמדותיי בעיתון.

והאמת? התגובה של לוינסון למכתב לא רק צפויה, אלא גם די מתבקשת. הרי זו הנגזרת הישירה להצעה שלה. אם מי שמחזיק בתזה חברתית מסוימת מתויג ככזה שחובה להרחיקו מהעיתונות צריך להיות לנו ברור שלוינסון, והפרוקסי שלו במועצת העיתונות, אלוף בן, יהיו אלה שיקבעו לעיתונאים אחרים, בעלי תזות חברתיות, את גבולות הגזרה התודעתיים הלגיטימיים. התגובה הספונטנית שלו למכתב היא בדיוק מה שנקבל ביום שחבריו, במועצת העיתונות, יקבלו את הכוח לקבוע את הכללים שיגדירו איזה דעות הן "עסקנות פוליטית" ואיזה דעות הן "עיתונאיות", ויש לי תחושה שאני יודע לאיזה כיוון ילכו הכללים האלה.

הנס של גלובס

מעשים חזקים ממילים. ולכן אני אופטימי ביחס להצעות מהסוג של בר און. הרי היא, במעשיה, פועלת באופן הפוך לזה שהיא כותבת עליו במכתב. ואני אומר את זה לגמרי לטובה. תחת שרביטה צורפו לגלובס כותבים בעלי "תזות חברתיות ספציפיות" וצריך להיות עיוור כדי לא להבין שמטרת הבאתם הייתה גיוון המונוליטיות ששררה בתחום לפני הגעתם. הם נבחרו בגלל התזות החברתיות הספציפיות שלהם, ולא למרות התזות האלה.

מי שאחראי על הנס הזה, ועל כך שבשעה שכלי התקשורת סביבו החלו לאמץ קו נוקשה וכמעט אחיד, גלובס עבר תהליך של פלורליזם בתחום הדעות, זו בר און. היא זו שאחראית לכך שגלובס הוא עיתון מגוון בהרבה מזה שהיה לפני שלוש שנים. מה שהביא את הגיוון העיתונאי, ואיתו את האיזון המקצועי, היה דווקא החירות המוחלטת של המוציאה לאור לבנות את מערך הכותבים שלה באופן כזה שישקף את מכלול העמדות הקיימות.

התגוששות בין תזות חברתיות ספציפיות, ולא מנגנון מיושן של מועצת קריטריונים להסדרת הכתיבה העיתונאית, היא שתביא את העיתונות הישראלית לאיזון שחסר לה היום. טוב יעשו כלי תקשורת נוספים אם יאמצו את הקו בו נוקטת בר און בפועל, ולא את זה שאותו ביקשה לקדם במכתבה.

אגב, החירות המוחלטת שאני מרגיש לצאת חזיתית נגד מכתב שפרסמה השבוע המוציאה לאור שלי, היא דוגמה נוספת למה שיכול להתרחש רק בתנאי שהכותבים בעיתון מחזיקים בתזות חברתיות ספציפיות, ומקבלים את המסר הברור שאין בכך שום בעיה. יש דוגמה מוצלחת מזו לאיזון עיתונאי?  

הכותב לומד לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו כיועץ לענייני חקיקה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד