"רצינו שנשים יבינו שהן במצב מסוכן, לפני שהסטירה עפה"

את יום המאבק לאלימות נגד נשים מציינים מדי שנה בסוף נובמבר, וכבר מספר שנים מעלים ארגוני הנשים בישראל בשבועות שלפני ואחרי, קמפיינים שנועדו לעורר את המודעות לנושא. מסורתית, עסקו הקמפיינים באישה עצמה ובאלימות (בעיקר הפיזית) שהיא סופגת, ולעיתים הם עשו זאת באופן פרובוקטיבי שנועד לזעזע. אבל השנה, אל מול מעשי רצח וניסיונות מזעזעים לרצח, אלימות מינית ומעשי אונס מטלטלים ודיווחים מבהילים על עליית רף האלימות בחסות הלחץ ואי הוודאות של משבר הקורונה, השתנה הטון. אולי בגלל שהמציאות הייתה מזעזעת ממילא.

בארגוני הנשים הבינו שכדי לייצר שינוי ולא להגיע לנקודת הקיצון של רצח חייבים לסייע לא רק לנשים שסובלות מאלימות אלא גם לעורר את הגברים הפוגעים ואת הסביבה שנמנעת בדרך כלל מלהתערב. ובינתיים, קשה יותר להסביר אפילו לנשים עצמן שלעיתים מכות אחרות - האלימות הכלכלית, המינית, המילולית משפיעות באופן הרסני ולאורך זמן לא פחות מפנס בעין.

 בתוך תקופה קצרה עלו הקמפיינים "שומרת אחותי" של נעמת שבהם נראו סלבריטאיות כמו שירי מימון, מגי אזרזר, מורן אטיאס, דנה פרידר, דין מירושקי, ואחרות, משחקות בסצנות יומיומיות שבהן נחשפת האלימות כמסר תת קרקעי: זוג חברות שנכנסות הביתה ובן הזוג שמשדר אגרסיה כבושה, חברה אחרת שנוטשת את חברתה לפני הבילוי וממהרת לחזור הביתה כי בן הזוג התקשר בכעס.

לפ"מ העלו עבור משרד העבודה והרווחה את הקמפיין "סימנים מקדימים" שכלל סדרת סרטונים, שבהם נראו זוגות שלכאורה הכל בסדר ביניהם. אז נשמעו האמירות של הגבר בהן: "אני החבר הכי טוב שלה. החבר היחיד" או "דאגות כלכליות? אפילו כרטיס אשראי אין לה", "אצלי אין לא. עייפה, כועסת, בלילה משלימים". אלו, המחישו עד כמה האישה נמצאת במערכת יחסים אלימה.

 אלימות היא לא רק פיזית. מתוך הסרטון של לפ"מ / צילום: מתוך ערוץ היוטיוב הרשמי

בתנועת ויצו נעשה מהלך שונה מעט. קבוצת פובליסיס גייסה את חלק מלקחותיה ביניהם שטראוס, קניוני עופר ישראכרט ונוספים, היא השתלטה על ברייק פרסומות והוסיפה לכל פרסומת שהתחילה רגיל, המשך בעל הקשר להגברת המודעות באלימות נגד נשים. למשל, בפרסומת של שטראוס שדיברה על "סלטים מפנקים שעושים חשק לפתוח שולחן עם חברים" התווסף המסר: "אולי לידם בעלך ישלוט בעצבים". הסרט נחתם במשפט "כשזאת השגרה בבית גם ויכוח בארוחה יכול להוביל לאלימות".

המסר צריך להגיע אל כולם

איריס פלורנטין, ראש מנהל שירותים חברתיים שאחראית על תחום האלימות במשפחה במשרד הרווחה, מדברת על רוח חדשה בקמפיינים: "השיח השתנה משיח ציבורי שמסתירים, מתחושה שאלימות בבית זו בושה, לשיח שבו זאת תופעה שצריך להילחם בה, לשים את זה על המפה ומול כולם, להבין שכולם צריכים לדבר על זה. שצריך לצעוק את זה בכל מקום".

 איריס פלורנטין, משרד הרווחה / צילום: עודד קרני

לדבריה: "היכרנו את התפיסות הרווחות בציבור, שאלימות במשפחה זה רק במשפחות בעיתיות. שנשים אשמות בגלל איך שהן מתנהגות. ידענו שהמשפחות לא מזהות ולא מגיבות כי יש תפיסה בחברה שלא צריך להתערב, ורצינו לגעת בזה אחרת. לאלימות פנים רבות; במקלטים יש לא פחות נשים שעברו אלימות כלכלית או מינית. האלימות נמצאת בכל המעמדות ובכל המגזרים לכן רצינו שהמסר יפנה לכולם. בעובדה שהשתמשנו בקמפיין בגברים ונשים לכאורה נורמטיביים אמרנו בעצם: 'זה יכול לקרות אצל כל אחד".

פלורנטין שמה דגש על קהל שעד היום כמעט ולא הייתה התייחסות אליו כקהל יעד של המסר: "רצינו להתייחס גם לנושא של הגברים שעד אז היה פחות בפוקוס. רצינו את ההזדהות של גברים. בעבר דיברו הרבה על רצח ואלימות פיזית אבל אז גברים לא מזדהים עם זה כי הרי הם לא הולכים לרצוח את האישה שלהם, אז קשה להם ללכת לטיפול. כשהמסר עדין - קל להם יותר לראות עצמם. אנחנו כמשרד הרווחה לא עוסקים רק בקיצון של הקיצון. המטרה שלנו שכמה שיותר אנשים יתפסו את הנקודה שהם במערכת יחסים אלימה הרבה לפני שהסטירה עפה".

שרית יפת, מנהלת תוכן והפקת וידיאו בלפ"מ מספרת על תהליך גיבוש הקמפיין. "משרד הרווחה באו עם שני דברים מרכזיים: לפנות לסביבה של האישה כדי לעורר אותה שלא להתעלם ולא לחשוש להתערב ולהציף את העניין של כמה סוגי אלימות, כי הרבה נשים לא יודעות או מדחיקות שהן נמצאות במערכת יחסים שיכולה להוביל לאלימות קשה. התעקשנו שכשמדברים על אלימות וסוגי מודעות, המסר חייב לפנות קודם כל לאישה שחווה את זה; מטרת הקמפיין הייתה לפרסם ולהפנות לשאלון אבחון מצבי חירום. החלטנו שפונים לאישה ולא לסביבה שלה. הנשים היו הקהל הראשי והסביבה הקהל המשני.

בלפ"מ ייחסו חשיבות לא רק לתסריט אלא גם, ואולי בעיקר, לבימוי. "בחרנו בכיוון המשלב הסברה עם אינפורמציה חדשה, אבל באופן מרגש ונוגע. ודייקנו את הקריאטיב למועמדים לתפקיד הבמאי - לשים דגש על משחק לא מוגזם. שלא צריך שוב את ה'אובר משחק' שרואים בסרטונים מהעבר", אומרת יפת.

מתוך חמישה מועמדים לבימוי, שלוש היו בימאיות. "בחרנו בבמאית שרצתה שהמשחק ידגיש את הפער בין הסאבטקסט לבין הטקסט. שהביאה את הפרשנות הכי נכונה למשחק של הנשים, שרצתה להציג נשים שמנסות להראות שהכל בסדר כי הן מגינות על עצמן או כי הן מדחיקות. זה המשיך בבימוי ובליהוק. עד הרגע האחרון, כולל בחדר העריכה, היו חילוקי דעות בין האנשים שעבדו על הסרט כי חששו. היה מי שרצה להראות את מה שרגילים - את האישה המפוחדת, המבוהלת, המדוכאת. ואנחנו אמרנו שניסיון ההסתרה של האישה שבורחת לה האמת, יותר חזק מאישה שתשב מכווצת. וזה מה שבסוף עבד. התלבטנו בין טייקים על ניואנסים 'פה היא מחייכת מידי'.. קראנו לאנשים וניסינו לראות מה עושה להם צמרמורת".

פלורנטין: "מצד אחד הראינו את הזוגיות והחיוך והנגיעה. ומצד שני המבט בעיניים של האישה שמחייכת אבל רואים לרגע את הפחד האימה, הדחייה, ושיחקנו עם זה. הייתה הרבה התעסקות עם המשחק. כמה האישה תחייך. מה עוצמת הליטוף של הגבר ומתי זה הופך לכמעט מכה. מתי היא משתפת פעולה אל מול נמנעת.. הניואנסים של פחד לעומת חיוך - עם הרמות של זה שיחקנו. רצינו להראות שמה שנראה נעים, לא בהכרח נעים. וחיוך וקבלה הם לפעמים פחד ואימה".

בקמפיינים לוקחים לעיתים את הקריאטיב שנוצר למגזר הכללי ועושים התאמה לאוכלוסייה הערבית והחרדית. הפעם, בהמלצת לפ"מ, גובשו לכל חברה אסטרטגיה וקריאטיב נפרדים, מתוך הבנה שהסיבות והחסמים בחברה הערבית ל-למה לא לפנות ולבקש עזרה, שונים מאשר בחברה החרדית ובחברה הכללית. כל הקמפיינים עלו לאוויר בטלוויזיה ובנוסף, גוגל תרמה כסף לחיפוש שאלון האבחון. התקציב נגמר תוך יומיים אחרי שאלפי אנשים חיפשו את השאלון.

יפת: "קיבלנו תגובות חזקות מנשים שהודו לנו על הדיוק, שסיפרו שהקמפיין גרם להן להפסיק להדחיק, החזיר אותן אחורה, אבל עם קצת יותר כוח להתמודד. סיפרו שבעבר היה להן קשה לראות את עצמן בסרטים הקודמים שהציגו נשים מכווצות, עם פנס בעין. בפני סרטים כמו שיצרנו הפעם יותר קשה 'להוריד את התריס' ולהיחסם".

פלורנטין: "אנשים הבינו שצריך להגיב. לדבר. זה העלה שיח חברתי בהרבה בתים. התגובות של גברים לקמפיין ושל נשים, אחרות לגמרי. גברים מדברים על כל הטווח שבין סוף סוף אתם נוגעים בקהלים שונים אנחנו מזדהים, ועד השחרתם אותי. זה עורר הרבה כניסות לשאלון הדיגיטלי - הייתה קפיצה מטאורית בכמות האנשים שפנו כדי לזהות האם גם הם סובלים מאלימות במשפחה".

להביא את האמת שאפשר להכיל

גם בנעמת בחרו השנה ללכת על מסר של אנדרסטייטמנט רק שבתור עמותה, התקציבים שעומדים לרשותם יותר קטנים והקמפיינים נעשים באופן עצמאי. דוברת נעמת כרמל איתן, שלקחה חלק בהפקת הקמפיין, מסבירה את האסטרטגיה: "אישה שסובלת מאלימות פיזית ורואה קמפיין עם חבורות ושברים, מרחיקה את עצמה מזה ואומרת 'זה לא אני, לא מדברים עלי'. אי אפשר להביא מסר כזה ישר בפנים. היום מנסים להדגיש את העניין שאלימות זה לא רק מכה אלא ספקטרום שלם של התנהגויות. המקרים שמגיעים לכותרות הם הקצה, ונגמרים במוות או בכמעט מוות. אבל זאת לא המאסה הגדולה של נשים נפגעות אלימות, מאות האלפים שחיות שנים תחת טרור, ואליהן רוצים להגיע. כמעט כל שנה אנחנו עושות קמפיין עם סלבריטאיות אבל עד השנה עשינו הרבה 'הפוך על הפוך'. הרגשנו שלאנשים אין סבלנות לתחכום; הייתה יותר מדי אלימות, היו יותר מדי אירועים קשים, ולא רצינו פאנצ'ים. רצינו אמת אבל ברמה שאפשר להכיל ולהזדהות".

חגית פאר, יו"רית נעמת, מספרת שהקמפיין התלבש על התובנה שיותר אנשים רוצים מידע וכלים. "הבנו שאחרי השנה הקשה שהייתה אנשים מבינים שהם חייבים לקחת אחריות כי הממשלה לא הוציאה לפועל את התוכנית למיגור האלימות. רצינו קמפיין בגובה העיניים שמחובר לסיטואציות שיכולות לקרות לכל אחד. ובאמת ראינו עליה משמעותית בשיחות לקו החם. השנה הקמפיין היה מדיד כי הייתה בו קריאה לפעולה - הפניה לקו החם. אמנם הייתה עליה גם בעקבות הקורונה, אבל בהשוואה לתקופה מקבילה בשנה שעברה, ראינו עלייה של 300% בפניות, חלקן מנשים בסיטואציה אבל חלק גדול הגיע מהסובבים אותן. ומה שמשמח אותי במיוחד זה שגברים הצטרפו לפעילות, וזה מביא רוח של תקווה".

יוסי לובטון יו"ר קבוצת פובליסיס שלקחה חלק בהפקת מקבץ הפרסומות לתמיכה ב-ויצו רואה את השינוי בשפה הפרסומית של הקמפיינים ומייחס אותם בין היתר לשינוי בשיח הציבורי: "בעבר כשדברו על אלימות כלפי נשים ניסו להראות את הדבר שחשבו שהכי יזעזע - אישה עם פנס בעין. אבל יש שינוי גדול בשיח בחברה הישראלית מבחינת ההכרה שזה יכול לקרות בכל מעמד, הרבה בגלל אומץ של נשים מוכרות ומצליחות שחשפו את מה שקורה להן. זה יותר חזק בעיני מכל הקמפיינים, ולא משנה כמה הם יצירתיים. כי כשנשים רואות נשים אחרות שנתפסות חזקות וחכמות ומשכילות שיוצאות החוצה ואומרות 'גם אני חוויתי את זה' זה עוזר בלהוריד את מחסום הבושה".

לובטון סבור שבגישה של חברות מסחריות בכל מה שנוגע לתמיכה בנושא, לא חל שינוי משמעותי: "זה תמיד היה נושא שבקונצנזוס. עשינו בעבר קמפיינים ל-ויצו ולנעמת ובניגוד לנושאים חברתיים אחרים שמייצרים רתיעה, אני לא זוכר לקוח שאומר שהנושא לא מעניין אותו או שהוא חושש לגעת בו".

אבל בארגוני הנשים דווקא רואים שינוי ומדווחים על יותר נכונות של חברות מסחריות להירתם. לדברי פלורנטין: "חברות המגזר הציבורי והמסחרי יותר מתגייסות היום. יש עמותה שמגייסת חברות עסקיות לתוכניות מניעה, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות  בארץ. רק התחלנו". 

להעביר את הבושה מהקורבן לתוקף

לא כולם הלכו על הקו הרך וטפטוף עדין של המסר. היה גם מי שניסע לזעזע ולהעביר את התנוחה המתקפלת והמתנצלת שאפיינה במשך שנים את תמונת הנפגעות והנאנסות לצד השני - לתוקפים. יעל ורד היא שותפה במיזם Face it שבמסגרתו מועלים על גבי שילוט תמונות של גברים הנאשמים במעשי אלימות אכזריים נגד נשים כמו אונס או רצח.

 מיכל לוברבום ויעל ורד / צילום: Faceit

"מעולם לא הייתי פעילה חברתית", היא אומרת, "וגם פחות התחברתי לכל השיחות על פמיניזם. אבל השנה קרה משהו, הגענו לקצה בכל מה שקשור באלימות נגד נשים. הרצח של מיכל סלע היווה אצלי נקודת תפנית. זה בא אחרי צבר מקרים קשים שהיו קשורים לרצח ואלימות נגד נשים, ומצד שני, בית משפט הטיל עונשים מגוחכים על מורשעים בעבירות כאלו כמו רונן ביטי או משה איבגי שקיבלו חודשים ספורים של עבודות שירות. ואמרתי לעצמי שאין יותר סבלנות וסובלנות לכל הפוליטיקלי קורקט, לחכות לשינויי חקיקה, חייבים לעשות מעשה. על בית המשפט אולי קשה להשפיע אבל על החברה אפשר".

ורד נתקלה בפוסט של מיכל לוברבום שגייסה בהדסטארט כסף להעלאת תמונותיהם של החשודים באונס באילת. "אני מנהלת שיווק שעובדת הרבה עם קמפיינים על שילוט חוצות ומכירה את הערך שלהם. והרגשתי שיש לי ערך מוסף לתת", מספרת ורד.

השתיים, בעזרת גופים נוספים שתרמו ועזרו, העלו שלושה גלים של קמפיין שילוט חוצות: הראשון היה אביעד משה החשוד בניסיון לרצוח את אשתו שירה איסקוב, אחריו 'כיכבו' פניהם של הנאשמים באונס באילת. ורד מכנה זאת "ענישה חברתית בהתאם לחוק". לדבריה, המטרה של Face it להעביר את הבושה צד. "לצערנו, בעבר ולעיתים גם בהווה, הקורבן מוצגת כמתביישת, מסתתרת, מתקפלת. תמונות מטושטשות, קול מעוות, מיוצגת על-ידי אות בודדה בעיתון במקום השם שלה. לא עוד. המטרה היא להעביר את הבושה מהקורבן לתוקף. הוא זה שצריך להתבייש". 

*** חזקת החפות: אביעד משה הוא בגדר חשוד בלבד במעשים האמורים. מדובר בשלב מקדמי בהליך הפלילי, משה לא הורשע בביצוע עבירה, ועומדת לו חזקת החפות.