ביום שאחרי הקורונה אסור למערכת החינוך לחזור להתנהל כרגיל

בפברואר 2020 מערכת החינוך הישראלית עבדה כסדרה. לכאורה, הכול היה בסדר. ללא קורונה ולימודי זום, בלי חוויות של מצוקה וייאוש בקרב הורים, תלמידים, מורים ומנהלים. כמעט שנה חלפה, והמגפה חשפה את מה שהיה כבר ידוע מזמן: מערכת החינוך הישראלית מקבלת ציון "מספיק" במדדים המשמעותיים. היא לא הגרועה במערכות, אבל היא מערכת שזקוקה לניעור, והשיבוש הרב-מערכתי מאפשר לנו לזהות טוב מה דורש שינוי ואיך פברואר 2020 היא בדיוק הנקודה אליה אסור לנו לחזור.

קיבלנו שיקוף חד לכל מה שלא עובד. למשל, כשלון הלמידה מרחוק הוכיח כי הבעיה אינה רק בטכנולוגיה אלא בכך שהתכנים הלימודיים לא מעניינים או רלוונטיים; התלות של הילדים בידע ובאמצעים של הוריהם חידדה והרחיבה את הפערים החברתיים הגדולים, והבהירה כי התלמידים לא למדו כיצד ללמוד לבד. הצורך של התלמידים בדמויות חינוך משמעותיות ולא במעבירי מידע בזום, הראה (שוב) שלמידה היא תהליך רגשי וחברתי, ובלעדי תהליך כזה אין לבתי הספר זכות קיום.

באותה מידה ממש, הקורונה אפשרה לזהות כוחות. בתי ספר צמחו והמציאו את עצמם מחדש, מנהלות ומנהלים גילו יצירתיות ותעוזה, מורים ומורות מתחו את יכולותיהם הפדגוגיות, תלמידות ותלמידים גילו סולידריות וערבות הדדית בבניית מערך חונכות עירוני וביכולת להציע עזרה לחבריהם.

שתי תכונות בלטו מעל כל השאר כחיוניות למערכת העירונית, לבתי ספר, לצוותים, להורים ולתלמידים בזמן הקורונה - גמישות וחוסן. גמישות במובן של הנכונות להשתנות ולהתאים עצמך למצבים מורכבים, וחוסן שמתבטא ביכולת לקום אחרי נפילה או משבר, ולהמשיך הלאה מתוך מנהיגות עצמית. גמישות מערכתית וחוסן מנהיגותי, מאפשרים למערכת להצמיח את סוכני השינוי שלה מתוך אמון מקצועי ואוטונומיה ניהולית.

לאורך עשרות רבות של שנים המדינה מחזיקה באשליית שליטה: אם רק נגדיר לכלל הפועלות והפועלים במערכת את המסגרת המחייבת של כל ההתנהלות - כגון: מה מלמדים, מתי, את מי, איפה ואיך - אזי נראה הצלחות. הבשורה הגדולה של שנת הקורונה במערכת החינוך היא ניפוץ פומבי של האשליה. אי אפשר יותר להתחבא מאחורי סיסמאות, נושאים שנתיים, מדדים מיושנים וגרפים שמראים הצלחות בבתי ספר ממיינים ויישובים חזקים. מערכת החינוך זעקה לשינוי כבר עשרות שנים ארוכות, ובאה הקורונה ונתנה לנו רוח גבית: השינוי כבר כאן.

האתגר הגדול הוא לשמור על המערכת רלוונטית ומעודכנת תדירות, ולשם כך נציע שלושה צעדים מעשיים לספטמבר הקרוב:

1. למידה גמישה בזמן ובמקום: כיתות ה' ומעלה ילמדו יום בשבוע מהבית ללא מורה. כך התלמידים יפתחו יכולות למידה עצמאיות ועבודת צוות, ולמורות תתאפשר יצירתיות ועומק בבניית משימות מותאמות ומאתגרות. הטכנולוגיה הופכת לכלי מאיץ ללמידה ולכישורים רלוונטיים, למורות יהיה זמן ללמידה ולהתפתחות, ולא פחות חשוב - ואת זה הקורונה לימדה אותנו - כשמשהו חסר, הוא מוערך יותר.

2. מדידה מותאמת גיל: כיום המדד היחיד של מערכת החינוך הן בחינות הבגרות. החל מכיתה ג' המערכת כבר מתכוונת להשגת הגביע הקדוש עבור כל הילדים. מדידה חד מימדית זו פוגעת בילדים בגילאים הצעירים יותר ומפספסת חוזקות ואינטליגנציות שונות. מעבר למדידה אחרת יחד עם פיתוח מקצועי מותאם, יביא שינוי בתכנים ובדרכי ההוראה. למשל, חטיבות הביניים: על מנת לחזקן הן משנות את שמן לחטיבות מרכזיות - הן מפסיקות להיות שלוש שנים מבוזבזות, והופכות להיות שנים משמעותיות של רכישת מיומנויות קריטיות להמשך ההתבגרות והחיים של הנערים והנערות. שנים אלו צריכות להיות מוקדשות לטיפוח מיומנויות: יכולות בינאישיות ותוך אישיות, הבעה בכתב ובעל פה, יכולות שיחה וקריאה גבוהות באנגלית, יכולות ניהול עצמי וקבלת החלטות מושכלת, ידע בתכנות ושימוש בטכנולוגיה ועוד.

3 .למידה מעמיקה: התמקדות בחמישה עד שמונה תחומי ידע רלוונטיים (במקום ב-15 עד 18 מקצועות מסורתיים): אנגלית, מתמטיקה וטכנולוגיה, מדעי הרוח, מדעי החברה, שפה ואוריינות. כל תחום מכיל כמה מקצועות שמשתנים משכבה לשכבה. כך נקבל פחות מורות לכל תלמיד, ונעמיק את הקשר האישי ביניהם. נקבל יותר העמקה בכל תחום ידע ופחות שינון, נרוויח סקרנות של תלמידות ותלמידים, שלומדים על מנת להבין ולא על מנת לזכור.

שלושה צעדים פשוטים ומיידים אלו ישפיעו דרמטית על המערכת. יאפשרו הוראה ולמידה מותאמות, יאפשרו יותר זמן מורה-תלמיד, יתנו הזדמנות למורות ללמד מתוך תכלית אישית וחיבור מקצועי, יעמיקו את המיומנויות הרגשיות והחברתיות של הילדים והנוער, ומעל הכל, ישקמו את הדבר הכה חסר במערכת החינוך, במערכות ציבוריות ובחברה הישראלית כולה - אמון.

הכותבת היא מנהלת מינהל החינוך בעיריית ת"א-יפו