בסכסוכים עסקיים בתקופת הקורונה, על המדינה לחזור לנוכחות מסיבית בחיינו

כלכלות מתקשות לתפקד בתנאי חוסר ודאות, והמשק הישראלי חווה זאת על בשרו בשנה האחרונה לנוכח מגפת הקורונה והמגבלות שהוטלו כמעט על כל סוגי העסקים ועל הציבור.

שלא במפתיע, עסקים רבים קרסו, ואת האפקט נרגיש בבתי המשפט ובמחלקות חדלות הפירעון בפירמות עורכי הדין לפחות בשנתיים הקרובות. אלא שגם עסקים שעד כה לא התמוטטו לחלוטין ניצבים בפני אתגרים חדשים הנגזרים מאי הוודאות הקיימת.

אחד האתגרים המשמעותיים נוגע לסוגיית קיום ההתחייבויות השוטפות של העסק בנסיבות שבהן מקורות התזרים שעליו הן מבוססות חדל מלהתקיים; במילים אחרות, כשעל העסק להמשיך ולהתנהל בעוד שההכנסות הצפויות אינן מגיעות.

בנסיבות הללו, בעלי העסקים שנפגעים תופסים לא פעם את הדרישה לקיום התחייבויותיהם, כפי שנוצרו לפני המשבר, כבלתי הוגנות, ומצפים מנושיהם להנחות, לדחיות תשלומים ולביצוע "תספורות" של חובות. כך, לדוגמה, שוכרי חנויות עשויים להצדיק את ציפיותיהם להנחות בדמי השכירות בנימוק שהעסק אינו מפיק תועלת מתשלומם, שכן הגבלות הקורונה אינן מאפשרות לפעול.

מנגד, ברור שדווקא בנסיבות הנוכחיות הנהנה מההתחייבות זקוק יותר מאי-פעם לקיומה, ולא פעם נזקק לסנקציות ולסעדים העומדים לרשותו על מנת לאכוף על המתחייב את קיום התחייבויותיו. התוצאה היא שעל חוסר הוודאות מהמצב, מתווספים סכסוכים משפטיים שבהם נראה לא פעם כאילו החוק והשכל הישר סותרים זה את זה.

חשוב לציין שהתועלת שמפיקים צדדים לחוזה (למשל, בדוגמת חוזה השכירות) אינה מתמצה ברווח הישיר שהם מפיקים, אלא מופקת גם מערך הוודאות הגלום עבור הצדדים בעצם התקיימותו של החוזה ביניהם. ערך זה נותר בעינו גם כאשר לפרק זמן מסוים מטרת השכירות אינה מתקיימת. בהכללה, לקיום חוזה עדיין יש הצדקה. מנגד, לא ניתן להתעלם מהקושי האובייקטיבי לקיים חיובים כספיים, שעמידה עליהם עלולה לדחוף את העסק הנאבק על קיומו לנקודת האל-חזור. במציאות זו ייתכן ששני הצדדים לחוזה שכירות יפסידו מביטולו - המשכיר יתקשה (וייתכן שלתקופה ארוכה מאוד) למצוא שוכר אחר, ואילו השוכר יאבד לחלוטין את תשתית עסקו, שיתכן שבהתגמשות הדדית אפשר היה לשמרה ואף לשקמה.

לפיכך, יש מקום להכיר בשתי דרכי פעולה. האחת, שלכאורה מובנת מאליה, היא הידברות פתוחה ולא מתלהמת בין הצדדים לחוזה. לצד החשש הישראלי הטיפוסי התמידי "לצאת פראייר", יש מקום להביא בחשבון שבסיטואציה החריגה הנוכחית כולם מפסידים, ושבסופו של יום התועלת בהתגמשות באופן קיום החוזה תעלה על הרווח קצר-המועד שבעמידה דווקנית על ההוראות המקוריות. כמו ברוב המקרים, יש להעדיף הידברות (לרבות גישור) על פני פנייה לערכאות שיפוט. היום, יותר מתמיד, יש להעדיף את קיומו של חוזה על פני הפרתו.

הדרך השנייה להתמודד עם הסיטואציה מחייבת מעורבות סדורה של המדינה. ראוי להצביע על מספר החלטות שכבר יושמו (תקופות חל"ת ממושכות, מענקים לעסקים שנפגעו ותמריצים אחרים). כיוון התמודדות נוסף, מורכב לא פחות, עשוי להתבסס על שמיטת חובות מסוימים או דחייתם לתקופה מוגבלת, בדומה לדחיית מועדי הפירעון של הלוואות בנקאיות, שהייתה מהצעדים הראשונים שננקטו לנוכח במשבר. כל פתרון מעורר קשיים, לא רק מהבחינה הפרקטית אלא גם משיקולים מאקרו-כלכליים, אך בשימוש מושכל ומפוכח יש לכך מקום.

המדינה יזמה כלי נוסף, בדמות הוראת שעה ביחס לחוק חדלות פירעון, שתאפשר עיכוב הליכים נגד תאגיד או יחיד הפונים להליכי הסדר, ללא מתן צו פתיחה בהליכים. ברמת המיקרו מדובר ברעיון ראוי, בתקופת הקורונה ובכלל. יחד עם זאת, ברמת המאקרו לא תמיד נכון "לתרגם" בעיה כלכלית להליכים משפטיים. גם בפורמט "קליל" כמו זה המוצע בהוראת השעה, יש לכך מחיר בדמות תשומות שעשויות להביא יותר תועלת במקום אחר.

ברמת העסק הפרטני, בתקופת הקורונה יש לשאוף להתנהל בהתאם למצב השורר ולבחון פשרות ואלטרנטיבות בשים לב לשימור היחסים העסקיים. מבלי לגרוע מכך, ברמה הלאומית, הקורונה הראתה גם לספקנים שבינינו שהמדינה כיישות לא סיימה את תפקידה ההיסטורי ועליה לחזור ולהפגין נוכחות מסיבית בחיינו. ראוי שהמדינה תספק רעיונות וכלים להתמודדות עם המשבר הכלכלי שגרמה המגפה, ומובן גם שמעורבות המדינה אינה מהווה תחליף לפעילות ספונטנית של האזרחים. קודם כל על כולנו, כקהילה, לחפש דרכים לפתור את הבעיות שלנו. 

הכותבת היא עורכת דין במחלקת חדלות פירעון, הסדרי נושים והבראת חברות במשרד עוה"ד AYR - עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות'