חייבים לעצור את הפגיעה בנשים בעידן הקורונה

כבר בתחילת חודש אפריל , קראתי מעל במת עיתון זה, ביחד עם פרופ' דפנה יואל, לחישוב מסלול מחדש בעקבות נזקי הסגר. אז עוד קיוויתי, שלפחות יש מסלול, ושקובעי המדיניות אכן מעצבים מדיניות. היום ברור לכל מי שלא משתייך לכת מעריצי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאין מסלול ושהמדיניות היא לא לעצב מדיניות, בוודאי שלא מדיניות רחבת היקף, ארוכת טווח, שקולה ואחראית. החלטות מתקבלות באופן קפריזי ופוליטי צר, יום כך ויום אחרת, בלי תכנון מעמיק ומבוסס. רמי לוי כן, מרכזי ספורט לא; מי שלומדים תורה חוזרים ללמוד, מי שלומדים נושאים אחרים, לא; הפגנות כן, מופעי תרבות במרחבים פתוחים לא, ועוד ועוד. כמו שאמר פרופ' חגי לוין, אפידמיולוג בכיר ויו"ר איגוד רופאי הציבור בישראל, ברעיון ל'מעריב' מה-27.10: "אולי הדבר הכי עקבי בהחלטות הממשלה זה חוסר העקביות".

באפריל גם פרסמתי מאמר אקדמי שמזהיר מפני הנזקים המגדריים של הקורונה, שמחייבים תשומת לב מיוחדת מצד קובעי המדיניות. כבר אז התחילה להסתמן הפגיעה הקשה יותר בנשים, הן בשיעורי פיטורין גבוהים יותר בשל מצבן הרעוע יחסית בשוק העבודה בשכר, הן בגין עליה באלימות במשפחה והקושי להיחלץ ממנה, שגדול עוד יותר מאשר בימי שגרה בגלל הסגר והמשבר הכלכלי. כיום גם ברור שההתנהלות השערורייתית בקשר למערכת החינוך הקצינה את חלוקת התפקידים במשפחות בישראל והותירה אמהות לא רק עם טיפול אינטנסיבי בילדים אלא גם עם דרישה לעזרה בלמידה מרחוק. הפגיעות הללו לא ייחודיות רק לישראל, וארגונים וחוקרות מרחבי העולם מתריעים מפני רגרסיה קשה במעמדן החברתי, התעסוקתי והמשפחתי של נשים בעקבות משבר הקורונה. הנתונים כבר כל כך חד-משמעיים ומדאיגים, עד שלא ניתן להסתפק רק במחקר, באבחון, ובמחשבות אודות מה שניתן לעשות, אלא שיש לפעול מיד. כפי שמדווח האו"ם , 54 מדינות כבר הבינו זאת, ואמצו מדיניות מכוונת מגדר, שנועדה לתת מענה לפגיעות שחוות נשים ונערות במשבר. מיותר לציין שישראל איננה אחת מהן.

השבוע פרסם צוות מומחיות נייר עמדה עם המלצות לצעדים מיידים וצעדים ארוכי טווח, הנדרשים לעצירת הפגיעה בנשים העידן הקורונה. כדי להתמודד עם העליה בשיעורי האלימות נגד נשים במשפחה, הצוות דורש, בין היתר, יישום מיידי של המלצות הצוות הבינמשרדי שעסק בנושא כבר לפני שלוש שנים. המלצות הצוות אושרו על ידי הממשלה אך האישור חסר משמעות כיון שהתקציבים שהובטחו לא הועברו. דרישות נוספות כוללות העברת תקציבי חירום לרשויות המקומיות שצריכות לתת מענה מיידי לנשים במצוקה, והקמת קווי חירום שמותאמים לאוכלוסיה הערבית והחרדית. פעילות פניסטיות אחרות רואות במשבר הזדמנות לשינוי פרדיגמה בהתמודדות עם אלימות במשפחה והבנה שיש לטפל בגברים האלימים. בין היתר, יש למצוא מענה שמאפשר את הוצאתם מהבית לטיפול משקם (בעת הזו, ל"מלונות קורונה"), במקום את האשה והילדים למקלט.

הבטחת מסגרות חינוך ולימוד היא קריטית

באשר למצב הקשה של נשים בשוק התעסוקה, צוות המומחיות קורא, בין היתר, לתוכנית חילוץ לעצמאיות עם עסקים קטנים, להרחבת הזכאות לדמי אבטלה, לתיעול נשים לעיסוקים שבהם נעשה כיום שימוש במתנדבים או שצפוי בהם מחסור בכח אדם לאחר המשבר, ולהבטחת מסגרות חינוך ולימוד או מענקים שמאפשרים תשלום עבור טיפול בילדים. הנקודה האחרונה היא קריטית - אין ספק שללא פתיחה מסודרת ורציפה של מערכת החינוך, מצבן של נשים לא ישתפר בצורה משמעותית.

כבר שנים שאנחנו מתריעות על המחירים הכבדים שמשלמות נשים, אבל גם גברים, ילדים, והמשק כולו, בגין העדרם של אבות מהספרה הפרטית - הנתונים חוזרים ומראים שאמהות בישראל משקיעות כ-30 שעות יותר בכל שבוע בעבודות הבית ובטיפול בבני המשפחה, בהשוואה לאבות. הקורונה מחריפה את התמונה הקשה הזו, ולא יתכן דיון בתפקודה של מערכת החינוך בלי התייחסות להשפעה שיש לתפקוד הזה על חלוקת התפקידים המגדרית והשלכותיה הכלכליות על נשים.

לטווח הארוך, יש ללמוד את הלקח ולפעול בדרכים יצירתיות לעידוד גברים לאבהות פעילה, דוגמת רפורמת חופשת הלידה לאבות במדינות הסקנדינביות, שהובילה שם למהפכה של ממש במעורבות של גברים בטיפול בילדיהם. למרבה הצער, לא רק שאין צעדים בכיוונים האלה, אלא שעמותת איתך-מעכי מדווחת על סחבת איומה בפניות של נשים לביטוח הלאומי למיצוי הזכויות שכבר יש להן. לא יתכן שבעיתות משבר כאלה הביטוח הלאומי לא עונה לפניות כלל, או נותן מענה לא ענייני, ומותיר נשים במצוקה כלכלית קשה.

ההיסטוריה של מדינת ישראל רוויה בדוגמאות של התעלמות מזכותן של נשים לשוויון. החל מאימוץ הדין הדתי בדיני המשפחה והחרגת התחום מחוק שווי זכויות האשה ב-1951, וכלה בנכונות המל"ג לאפשר לימודים אוניבריסטאים בהפרדה במילניום השלישי - הזכות הבסיסית של נשים לשוויון נדחקת לפינה בשמם של אינטרסים אחרים. אסור שמשבר הקורונה יהווה דוגמה נוספת לכך שמדינת ישראל היא לא מדינה דמוקרטית שבה נשים הן אזרחיות שוות זכויות. 

הכותבת היא ראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר וחברת סגל הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב