בתוך חמש שנים סין תכבוש את פסגת העולם, ואף אחד לא יצליח לעצור אותה

לוח השנה מאיר פנים למשטר הסיני. ב-2028 ימלאו 50 שנה לתחילת הרפורמות הכלכליות שלו. ביום שבת שמענו, שב-2028 סין תחלוף על פני ארה"ב, ותהפוך לכלכלה הגדולה ביותר בעולם, חמש שנים לפני תאריך היעד הקודם.

אחת האובססיות של המשטר בבייג'ינג היא הלגיטימיות של קיומו, אולי בין השאר מפני שהוא מעולם לא שחר לגיטימיות הנובעת מבחירה. סין מעולם לא ערכה אפילו מראית עין של בחירות כלליות. בתרבות פוליטית, המאמינה זה 3,000 שנה בצורך של שליטים לזכות ב"מנדט השמיימי", אבדן המנדט הוא מקור של חרדה מתמדת.

ב-1978, התוצר המקומי הגולמי של סין עמד על 218 מיליארד דולר. ב-2019 הוא עמד נומינלית על 14 טריליון (14,000 מיליארד) דולר. חישוב של כוח רכישה, מה שכלכלנים קוראים PPP, מעמיד אותו על 28 טריליון. ההכנסה הנומינלית לגולגולת עמדה ב-1978 על פחות מ-300 דולר. ב-2019 היא עמדה על 10,000 דולר ויותר; כפליים על יסוד כוח הרכישה. חלקה של סין בתמ"ג העולמי היה אז פחות מ-3%; חלקה של ארה"ב היה 25%.

סוף שנות ה-70 היה זמן של קלישאות בנוסח "מה יקרה אם כל סיני יקנה פחית קוקה קולה"? כמובן, לא היה ספק שפתיחת שערי סין תשפיע דרמטית על המשוואה הגלובלית. אבל סין נתפסה אז כפי שהודו נתפסה: שוק ענקי למוצרי יבוא זולים מן המערב פלוס כמה קווי ייצור זולים לתעשיית הטקסטיל העולמית.

הדוגמנית של כל ההצלחות

עלייתה של סין היתה מטאורית - ושיטתית. היא דילגה על המשוכות הרגילות, המציינות כל עליה. בניגוד לרוב הארצות המתפתחות, היא נחלצה מ"מלכודת ההכנסה הבינונית", זו המונעת ארץ מלהתקדם אל השלב הבא של תנופת התפתחותה לרגל בעיות של תשתית, או מפני שכלכלת היצוא לא הצליחה להתגוון וליצור בסיס של צריכה מקומית.

סין היא הדוגמנית של כל ההצלחות הכלכליות המבוקשות. היא פיתחה כלכלת צריכה, היא כוננה מעמד בינוני, היא חילצה מאות מיליונים מתחת לקו העוני, היא מתקרבת להיות מנהיגת העולם בבינה מלאכותית, היא קפצה החודש אל הצד האפל של הירח כדי לאסוף כמה גרגירים ולהניף דגל אדום. השבוע שמענו שהיא קיצרה את זמן הנסיעה ברכבת בין שתי ערים גדולות בצפון מערב סין מ-14 שעות לשלוש (בקו יינצ'ואן-שיאן). עשרות רכבות-קליע כבר חוצות את סין לאורכה ולרוחבה. לשם השוואה, בארה"ב אין אפילו רכבת-קליע אחת.

חתיכת "מנדט שמיימי", הלוא כן.

טראומת ספוטניק שנייה?

ההערכה החדשה על דילוגי סין אל הפסגה באה ממכון-מחקר בריטי, שראשי התיבות האנגליים של שמו הם CEBR. את ההאצה בעלייתה למקום הראשון, המכון זוקף לזכות הפגיעה הקטנה יחסית של נגיף הקוביד. איזה פרדוקס ואיזו אירוניה. סין עומדת לרשום ב-2020 צמיחה של 2.2%. שום כלכלה בוגרת בדמוקרטיות התעשייתיות אינה מתקרבת לתחזית הזו. התמ"ג האמריקאי עומד להצטמק ב-4%, וכנראה יוסיף להצטמק ברבעון הראשון של 2021. אחר כך תבוא ההתאוששות, אבל היא לא תשנה את מסלול השיגור.

המכון הבריטי משרטט עקומה, המראה שסין תמשיך את תעופתה אל החלל החיצון. בעוד 15 שנה, תמ"גה של סין יגיע ל-35 טריליון (35,000 מיליארד) דולר בשעה שארה"ב תשתרך מאחור, בסביבות 25 טריליון. דונלד טראמפ, אם הוא עדיין יעמוד על איזו במה מוגבהת, יתקשה להטיל את האחריות על "הווירוס הסיני".

אפשר להניח שחרדה כלשהי תתפשט בארה"ב כאשר עקומות התמ"ג יחצו זו את זו, בעוד שמונה שנים. זו תהיה אולי טראומת-ספוטניק שניה (הראשונה, לפני 60 שנה, היתה קשורה בשיגור הלוויין הסובייטי הראשון אל החלל החיצון, בשעה שהיה נדמה כי ארה"ב מפסידה במירוץ לחלל ואולי גם במירוץ הטילים הבליסטיים). אבל ספוטניק שיקף מראית-עין בלבד. ברית המועצות עמדה לשקוע אל מחלות הזיקנה שלה, שקירבו את סופה.

איפה היא הייתה ב-1978

עליית סין אינה אחיזת עיניים. ב-1978 היא עדיין ליקקה את פצעי שתיים מן הזוועות הגדולות ביותר שמשטרים המיטו על נתיניהם באיזשהו מקום בעולם: מהפכת התרבות שעתה זה הסתיימה, ו'הצעד הגדול קדימה' שהסתיים 15 שנה ויותר קודם. זה האחרון היה נסיונו של מאו למשוך את סין בכוח אל רמת התיעוש במערב הקפיטליסטי. ההרפתקה הנמהרת ההיא הניבה רעב המונים, אולי הגדול ביותר מאז ומעולם, שמתו בו עד 40 מיליון בני אדם.

רק מותו של מאו ב-1976, הציל את סין מהרפתקאות ומקיצורי דרך נוספים. לפלא הוא שהקטסטרופות ההן לא גזלו את "המנדט השמיימי" מן המשטר הקומוניסטי. דווקא זקני המפלגה, אנשים בשנות ה-70 וה-80, הם שהצליחו לחלץ את סין מן החורבן העצמי של ימי מאו. הם גם הצליחו לשכנע את העולם החיצון, שחזונם לסין מציג הזדמנות, לא סכנה. לא מעט אנשים במערב מתחרטים על הקלות שבה הדמוקרטיות העשירות התפתו להזדמנות ההיא.

מה מוכיחה הצלחתה של סין? המשטר הסיני השקיע משאבים ניכרים בשנים האחרונות בהפצת הרושם של עליונותו המעשית והמוסרית. סוף סוף, קשה להתווכח עם הצלחה. איש אינו מתייחס עוד ברצינות אל התווית הקומוניסטית או הסוציאליסטית של המשטר; אבל הוא העניק יחסי ציבור מצוינים לתוויות אחרות כמו ריכוזיות, הגבלת חירויות, מלחמה חסרת פשרות ולפעמים חסרת פשר נגד שחיתות. לכאורה, אם קצת מדינת משטרה, או אפילו הרבה, נחוצה כדי לחלץ 750 מיליון בני אדם אל מעל קו העוני, אולי אין זה מחיר מופקע.

המודרניזציה החמישית לא באה

בשנות ה-90 התהלכה במערב ההיפותיזה על הליברליזציה הממשמשת ובאה של סין. התקדמותה הכלכלית תיצור מעמד בינוני רחב, והמעמד הזה יתבע וגם יקבל זכויות פוליטיות. סין תעבור תהליך של נירמול. בניגוד לרוסיה, הנירמול שלה יהיה בן-קיום, מפני שהוא יהיה מיוסד על כלכלה איתנה. בברית המועצות, הרפורמות הפוליטיות קדמו לרפורמות הכלכליות, ולפיכך עמדו בסכנה מיומן הראשון.

מייסד הרפורמות של סין, דאנג שאופינג, נהג לדבר על "ארבע המודרניזציות" לעתיד לבוא: חקלאות, תעשיה, ביטחון ומדע וטכנולוגיה. משקיפים מערביים הוסיפו, בציפייה דרוכה, את "המודרניזציה החמישית", הפוליטית. אבל היא לא הגיעה. כשהיא ניסתה להגיע, ב-1989, המשטר הטביע אותה בדם. בשנים האחרונות, תחת מנהיגותו של שי ג'אופינג, הברגים הוברגו עוד יותר והלולאות התהדקו. הסתיימה אפילו המידה המוגבלת של סובלנות כלפי ביקורת, שהייתה קיימת תחת קודמיו של שי.

עכשיו, זאת אומרת בימים האלה ממש, אנחנו צופים בסימנים דרמטיים של שאיבת החמצן גם מן הזירה הכלכלית. הצרת צעדיו של ג'ק מא, המייסד רב התהילה של עליבאבא, היא אולי רק ביטוי לעשיית סדר פיננסי - אבל היא מתפתחת למשהו המזכיר, לפחות במקצת, את מלחמת ולדימיר פוטין באוליגרכים של רוסיה, באמצע העשור הראשון של המאה.

"מה אתם רוצים, הוא גנב"

שי ג'ינפינג כבר הושיב בכלא, או אפילו הוציא להורג, מתחרים פוליטיים פוטנציאליים. הוא האשים אותם בשחיתות, וכמעט אין ספק שהם אמנם היו אשמים. אבל מן המאורעות ההם נדפו הניחוחות הרגילים של טיהור פוליטי רחב ממדים בדיקטטורה חד-מפלגתית. אין זה בלתי סביר להניח שהם נועדו להרתיע אחרים לא רק מנטילת שוחד, אלא גם מכל העזה אינדיבידואלית. אפשר שטיפולם הכושל של ראשי המפלגה בעיר ווהאן בנגיף הקוביד בשבועות הראשונים של התפשטותו, בסתיו 2019, היה קשור בשלטון המגלב והפחד של שי.

פוטין שלח לכלא את האוליגרך המצליח והנועז ביותר ברוסיה, ולדימיר חודורקובסקי, שהתעניין יותר מדיי בפוליטיקה והעז להתנגד לפוטין. "מה אתם רוצים, הוא פשוט גנב", אמר פוטין על חודורקובסקי, כל אימת שנשאל על ההתעללות המשפטית במיליארדר רב-הכוח. זה עבד להפליא. כל טייקוני רוסיה התיישרו לפי הקו של פוטין, ונעשו עושי דברו ונושאי כליו. הון-שלטון אינו מתחיל כלל להגדיר את אדנותו של פוטין על כלכלת רוסיה.

שי ג'ינגפינג ביטל את ההגבלות החוקתיות על אורך כהונתו (הוא מחזיק בשלושה תארים, ו"נשיא", או "יושב ראש המדינה" אינו החשוב בהם; מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית ויושב ראש הוועדה הצבאית הם הנותנים). הוא בן 67. אין סיבה להניח שהוא לא יהיה שם ב-2028. הכוח שהוא צובר בכל תחום של פעילות פוליטית וכלכלית מוכרח לעורר אי נוחות. ב-2028 יהיה בידיו כנראה יותר כוח ממה שהיה בידי דיקטטור כלשהו בהיסטוריה האנושית.