המחיר של וואקום שלטוני ונסיגת המנהיגות הערבית המקומית

מול הנתונים המבהילים של קורבנות הפשיעה בחברה הערבית (112 נרצחים בשנת 2020) שואל כל אזרח ערבי: מה הוא רף הקורבנות כדי שהמדינה תפעל? האם נתוני הפשיעה חסרי התקדים לא אמורים להרעיד את אמות הספים של כל ממשלה בישראל? האם הציבור בישראל היה מתנהג בכזו שלוות נפש אילו זה היה מתרחש אצלו? התשובות ברורות לכל קורא הגון: נושא זה לא מעניין את הממשלה ולא מעניין את הרוב במדינה. ולכן, שאלת הטיפול בפשיעה והאלימות בחברה הערבית היא בראש ובראשונה שאלה היורדת לעומק משמעות אזרחותם וזכויותיהם של האזרחים הערבים במדינה.

לו הממשלה הייתה מתייחסת לערבים כאזרחים היא הייתה לוקחת אחריות ומתמודדת עם התופעה. אלא שהמדינה עושה היפוך תפקידים כאשר היא ניגשת לבעיית הפשיעה והאלימות: במקום להתייחס לתפקידה כאחראית ראשית על פתרון הבעיה, דבר בסיסי באזרחות, היא תופסת את תפקידה כמשני המסתכם במתן "עזרה" בפתרון. מבחינתה הפשיעה היא בעייתם הפנימית של אזרחיה הערבים, תחום אוטונומי שלהם. הם אחראים כאילו שיש להם משטרה, חוקרים, בתי משפט, מערכת חינוך ורווחה משלהם, בכוחותיהם לטפל בבעיה כאשר תפקיד המדינה הוא משני כמסייעת.

טענתי זו לא מנקה את החברה עצמה מאחריות אלא מנסה להבהיר את המובן, את ההיררכיה הברורה של חלוקת האחריות הבלתי סבירה בין המדינה ואזרחיה הערבים ולהראות שהעדר הטיפול, מזה שנים, בפשיעה בקרבם, קשור באופן רעיוני ומעשי, בתפיסת המדינה את אזרחותם. מסגור זה של הבעיה הוא מבהיל ומסוכן. מבהיל כי בהינתן העובדה שהממשלה לא קיבלה החלטה אסטרטגית ברורה בדבר אחריותה על הנושא, הוא מנבא את המשך האסון והחמרתו בשנת 2021. מסוכן כי הוא מעביר את המסר הבא: המדינה מוותרת על השימוש בכוח שלה לאכיפת החוק. התוצאה היא שעבריינים נכנסים ומנצלים וואקום זה, ואזרחים נורמטיביים נאלצים בלית ברירה לחתור לאלטרנטיבות כדי להגן על עצמם ועל קהילתם.

זהו התהליך שהחמיר את בעיית הפשיעה והאלימות. תהליך שהתחיל בפושעים במוקדים מסוימים, התפתח לארגוני פשיעה אימתניים עם גרורות בחלקים נרחבים בגופה של החברה. הם מנצלים במשולב את הוואקום השלטוני וגם את המצוקות בחברה הערבית כחברת שוליים חלשה המתפתחת באופן מסורבל ומורכב בחצר האחורית של המדינה. התפתחויות אלה קרו באופן מדורג אבל מול עיניהם הפקוחות, הן של מוסדות המדינה והן של האחראים בתוך החברה עצמה. האחרונים נסוגו בזמן שנדרשה פעולה מנהיגותית שתלכד את החברה מול העבריינים.

נסיגה מנהיגותית זו, ברמה הפוליטית והחברתית, הגיעה בתזמון שבו החברה הערבית נמצאת בתהליכי שינוי מרהיבים ומואצים: שינוי לכידות התא המשפחתי וכלכלתו, שינוי הסמכות ההורית והחברתית על היחיד השואף לעצמאות וחותר לניתוק ממקורות הסמכות המסורתיים, מעמד האישה והשתלבותה במעגל העבודה, עליית מעמד הביניים, עוני והתרחבות הפערים המעמדיים, המתח שנוצר ממעבר מאורח חיים מסורתי למודרני והתפתחויות נוספות. הצד השלילי של תהליכים אלה יצר קרקע פורייה לעבריינות, זאת בזמן שלא נמצא הכוח החברתי והממסדי המאורגן שיכול לתת מענה בזמן אמת.

השילוב הזה בין מדינה שאינה מספקת לאזרחיה את הזכות הבסיסית לביטחון, ביחד עם נסיגה מנהיגותית פנימית, הוא שמאפשר לפשיעה והאלימות להשתולל. על כן, היפוך תפקידי המדינה והמנהיגות הערבית צריך שיעמוד בבסיס הפתרון: מדינה שמוכנה להכריז על הפשיעה והאלימות כמשימה לאומית תוך מיקוד כל יכולותיה במשימה זו הכולל, במעגל הראשון, רפורמה עמוקה בשיטור שיכלול הקמת כוח משימה שיטורי עם הטכנולוגיה והמשאבים הנדרשים, טיפול בכלכלה העבריינית המזינה את הפשיעה, ובמעגל השני, טיפול רוחבי ועמוק בחינוך, ברווחה, בעוני, במצוקת הקרקעות והבראה והידוק הבקרה על השלטון המקומי.

המנהיגות הערבית, על כל מרכיביה, נדרשת לעבור היפוך תפקידים מתפקידי ייצוג לתפקידי ארגון חברתי ברמת הקהילה והיישוב, השתלטות חזרה על המרחב הציבורי ומעורבות בחיי החברה ברמה המקומית, מעורבות מעשית בפתרון בעיות, חיזוק הסולידריות החברתית על ידי הקמת מוסדות וארגונים פנימיים, כל מה שנדרש כדי לגייס את החברה כחזית נגד העבריינות. סוג פעילות זה מחייב יציאה מאזור הנוחות המנהיגותי לדבר על הבעיה למנהיגות שעוסקת בטיפול בה.

האם 2021 תהיה שנת לקיחת אזרחותנו ברצינות, שנה שבה אנחנו מממשים את האחריות שלנו לחברה או שנישאר תקועים במשחק חילופי ההאשמות ההדדי בין המדינה למנהיגות שלנו? כל שנדרש הוא שכל צד יפעל לפי מחויבותו כאילו הצד השני אינו קיים. כך נציל חיים. 

הכותב הוא מנהל מרכז אמאן - המרכז הערבי לחברה בטוחה שעוסק בהתמודדות עם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית