הקורונה היא הזדמנות לקדם שוויון אמיתי בין נשים לגברים בשוק התעסוקה בישראל

איזה מזל שיש לי בוסית ולא בוס, אישה ולא גבר. בד"כ כשאני אומרת את המשפט הזה אני זוכה לתגובות מצחקקות, אך מיד לאחריהן באות התגובות שמתיישבות היטב עם האמירה ה"נוקבת הזו".

"הבוס שלי משחרר אותי מוקדם כי הוא מבין שהאמא צריכה לאסוף את הילדים מהגן ולהיות בבית איתם", "הבוס שלי לא מאפשר לי לעבוד מהבית", האמירות האלו היו כל-כך שכיחות עד לפני חודשים ספורים, אלא שאז הגיעה הקורונה וטרפה את כל הקלפים והוכיחה לנו שכל התפיסה המיושנת, הפטריאכלית והדיכוטומית - זו המפרידה בין בית לעבודה או רואה באחד בא על חשבון השני - ראוי שתחלוף מן העולם.

קחו למשל את הימים האחרונים, רק נכנסו לגל השלישי והנה עדיין לא ברור לנו האם הילדים בכלל ישרצו לנו בבית על הספה או שילכו למוסדות הלימוד - בתי הספר והגנים. ולא רק לנו זה לא ברור, גם לממשלת ישראל עצמה לא היה הדבר ברור, ובהחלטה של רגע החליט יו"ר ועדת החינוך, ח"כ רם שפע, להפוך את ההחלטה מיום קודם לכן והביא לכך שכל תלמידי ישראל יחזרו לבתי הספר.

כן כן, היה זה גבר שהבין שגברים ונשים כאחד צרכים להמשיך לעבוד וילדים בבית לא כ"כ מאפשרים את זה, ושהישיבה שלהם בבית פוגעת לא רק בהשכלה ובחינוך שלהם אלא גם משפיעה על כל בית בישראל ופוגעת בכלכלת ישראל.

אלא שבניגוד לישיבה של הילדים בבית, הישיבה של נשים בעבודה מהבית לא פוגעת בכלכלה. הקורונה פוגעת בכלכלה והקורונה פגעה בנשים יותר מבגברים - 70% מהעובדים שהוצאו לחל"ת היו עובדות ולא עובדים. אלו התפיסות הפטריאכליות המיושנות שגרמו לנשים לשלם במחיר פרנסתן, התפיסות של "היא צריכה להישאר בבית עם הילדים", או "היא לא תצליח לשלב בין עבודה מהבית לילדים שבבית" - הם אלו שהביאו לכך ש54% מהמובטלים הן מובטלות.

אף אחד לא טרח לבדוק את יעילותן של נשים וגברים למקום עבודתם, תשומות לעומת תפוקות, אלא מערכת מיושנת שבראשה גברים שמקבלים החלטות ומחליטים למשל כי החתמת שעונים היא הדרך הנכונה גם ב-2020, לא משנה אם את אותן התפוקות והאיכויות אפשר לעשות גם תוך דקות - העיקר זה השעות.

לא מעט גברים זכו בזמני הסגר להכיר פתאום במושג "בית", אבל להיות עדיין חתומים על שעות עבודה, בזמן שנשים רבות פשוט הוצאו לחל"ת או פוטרו רק כי היה מי שחשב שהיותן בבית אומר כי מקומן במטבח, באמבטיות עם הילדים ובטיפול בכל ענייני המשפחה. התקשורת התמלאה בכתבות על גברים שמגלים את האהבות שלהם, ש"מעורבים יותר", שותפים לחוויות הריון שלא הכירו, ממלאים אחר מטלות הבית - כאילו מדובר בהישג גדול שידעה האנושות ולא במצב טריוויאלי, כאילו הגבר יצא מגדרו בתקופת הקורונה ו"עזר" לאישה. רק השימוש במונחים הללו הוציא אותי מדעתי ולוקח אותנו כחברה שנות אור אחורה.

אותו הגבר שביום שאחרי הקורונה (ואנחנו לא כ"כ רחוקים מהיום הזה) יחזור לא לאפשר לעובדת שלו לצאת מהמשרד ולהמשיך לעבוד מהבית, או אותו הגבר שיוריד לה אחוזי משרה כי יצא מנקודת הנחה שהיא זו שאוספת את הילדים, אותו הגבר שיעדיף לקדם, על אף כישוריה השווים של העובדת איתו, גבר אחר - בהנחה שהוא יהיה יותר זמין לפגישות הערב. אותו הגבר שלא יאפשר גם לעובד שלו שרוצה לראות את הילדים ופשוט להיות במקביל לעבודה גם אבא ויאמר ישיב לעובד "אבל אשתך יכולה לעשות זאת, אתה המפרנס העיקרי".

והמסקנה שלי מכל הקורונה הזו, היא שאני בת מזל שיש לי בוסית אישה, ושכל אחת צריכה בוסית אישה, וגם כל אחד צריך בוסית אישה, למעשה אנחנו צרכים להעדיף נשים בכל המשרות, בכל הדרגים, אנחנו צרכים יותר נשים משפיעות, יותר נשים מנכ"ליות, יותר נבחרות ציבור, יותר נשים מקבלות החלטות. כי אם לא אנחנו נדאג לעצמנו אז מי.

השינוי יבוא רק כשזה יקרה. אנחנו צרכים פחות עיקומי אפים כשאנחנו מבשרות שאנחנו בהריון, פחות גלגולי עיניים שאנחנו עומדות על שלנו ודורשות את מה שמגיע לנו - קידומי משרות, העלאת משכורות. אנחנו צריכות להיות שם כדי לדעת שזה יקרה - התפיסה הכלכלית הזו יכולה להשתנות, הקורונה היא הזדמנות שלנו להוכיח שאפשר אחרת, והפוסט-קורונה יכולה להיות עידן חדש למעמד האישה בשוק התעסוקה ולשוויון הזדמנויות אמיתי. 

הכותבת היא דוברת שדולת הנשים