"פרשת הכדורגלנים והקטינות": מיכה ואצילי חוזרים לארץ, והתקשורת הישראלית שותקת

לפני כחצי שנה מהדורות החדשות המרכזיות נפתחו במה שנקרא "פרשת הכדורגלנים והקטינות", ובמשך חודש הפרשה כיכבה בכותרות. שני השחקנים שוחררו מקבוצת הכדורגל שבה שיחקו, מכבי תל אביב, וכשלושה חודשים לאחר מכן נסגר תיק החקירה המשטרתית נגד שני השחקנים, דור מיכה ועומר אצילי, מחוסר אשמה פלילית.

בינתיים, השניים מצאו לעצמם קבוצות אחרות מעבר לים, בקפריסין. והנה, בשבוע שעבר נחשף במדורי הספורט כי בינואר הקרוב הם צפויים לחזור ולשחק בקבוצות מליגת העל בישראל. חצי שנה בלבד מחשיפת הפרשה.

איך שמעתי על זה? מבן זוגי, אוהד הקבוצה שהרחיקה אותם, שקורא מדורי ספורט. נראה שבימים האחרונים, מתקיים שיח ער באתר ספורט 5, הדן בחזרתם של השניים לקבוצות ישראליות. עדכונים חדשותיים, טורי דעה בעד ונגד, סקרי אוהדים וקוראים, ראיונות עם אוהדי מכבי תל אביב - הקבוצה ממנה הורחקו - וראיונות עם אוהדי הקבוצות אליהן הם מועמדים, כתבות פרשנות ועוד.

שיח מרתק אך מגודר, שרק חובבי ספורט נחשפו אליו. במדורי הספורט בכלי התקשורת האחרים קיימת התייחסות לחזרתם, אך לא באותה עוצמה ולא עם עומק של שיח. במדורי החדשות ובכותרות - השיח בכלל לא קיים.

איפה מהדורות החדשות שסיקרו את הפרשה לפני כחצי שנה? מדוע הן כבר לא מתעניינות בנושא עם איזו כתבת פולו-אפ? למה האתרים לא נותנים בולטות לידיעה הזו ממדורי הספורט? מדוע מהלך חזרתם של שני הכדורגלנים למגרש הישראלי מגודר בעולמות הספורט והכדורגל ולא חודר למדורי החדשות?

זהו נושא מספיק חשוב לדיון בתקשורת המרכזית-המיינסטרימית ולא רק במדורי הספורט, כי קיים כאן ההיבט הערכי. חזרתם של עומר אצילי ודור מיכה ארצה הישר לליגת העל היא לא רק ידיעה חדשותית למדורי הספורט. זוהי ידיעה חדשותית הנוגעת ללב הישראליות ולבסיס המוסר של איזו חברה אנחנו ואיזו חברה אנחנו רוצים להיות. סיפור חזרתם הוא סיפור של מוסר וערכים של החברה הישראלית.

ציון נכשל בערכים

יש הטוענים כי לא צריך לשלול מהם לעסוק במקצוע כי הם לא הואשמו בפלילים ותיק החקירה נגדם נסגר, ויש הטוענים כי המעשה שלהם, גם אם אינו פלילי, אינו עומד באמות מידה של מוסר וערכים של דמויות לחיקוי. לדעתי, גם אם שני השחקנים יצאו זכאים בבית הדין הפלילי - בבית הדין החברתי של המוסר והערכים - הם קיבלו ציון נכשל.

שני השחקים, מעצם הפופולריות, החשיפה, המקצוע והפרסום, מהווים דמויות לחיקוי וככאלה יש עליהם אחריות עודפת. אך הם בחרו שלא להתנצל, לא לקחת אחריות ולא להביע חרטה.

במדינה שבה חברי כנסת מכהנים כשהם חשודים בפלילים, ראש ממשלה ממשיך לכהן, על אף שהוא מצוי בחקירות ועומד למשפט, זמר לאומי שהתיק נגדו נסגר רק מחוסר ראיות, ממשיך לקבל במה, זמן רדיו ופרסים - אין פלא ששני השחקנים, שרק לפני חצי שנה פחדו להראות את פניהם מחמת שיימינג, חושבים שזה לגיטימי לחזור אל לב הקונצנזוס הישראלי - מגרש הכדורגל - אחרי חצי שנה בלבד.

האם חצי שנת גלות זה מספק? אם הם יתנצלו ויביעו חרטה כנה יישכח להם? האם יימחלו להם אם הם יתרמו לנפגעות תקיפה מינית? ואולי בכלל אין על מה למחול כי הם לא אשמים בפלילים? אולי צריך לשכוח מהפרשה ולאפשר להם פשוט לחזור ולשחק כאילו לא היה דבר?

יש כאן דיון ראוי ומרתק שהתקשורת המרכזית בוחרת להתעלם ממנו. משיח פלילי פרשת "הכדורגלנים והקטינות" עברה לשיח הערכי-מוסרי, וקיימת חשיבות עצומה לדיון ציבורי בחזרתם של השחקנים גם בתקשורת שאיננה תקשורת ספורט. 

הכותבת היא יו"רית תנועת ש.י.ן ומרצה בבית הספר על שם סמי עופר לתקשורת במרכז הבינתחומי