התיקון לחוק האפוטרופסות הוא נכון אך לא מספק

מיכל סלע (ז"ל), שירה איסקוב, וגם הצעיר מהשומרון הם שלושה מקרים מהתקופה האחרונה שקבלו תהודה רבה בעיתונות כמקרים מזעזעים של רצח, או ניסיון לרצח בקרב המשפחה, אך אלו הם מקרים בודדים המייצגים תופעה רחבה ונפוצה הרבה יותר.

באופן מפתיע, החוק עד כה מורה כי גם במקרים כאלה, ההורה הפוגע ממשיך להיות אפוטרופוס, כלומר האדם האחראי לדאוג לענייניו של ילדו-ילדיו, לפני, תוך כדי ואחרי המאסר.

המשמעות הפרדוקסלית היא שההורה שחיבל כה קשות בחיי ילדיו, עדיין מקבל החלטות הנוגעות לבריאותם וחינוכם. במקרה שצלח הרצח (ר"ל), הוא אף "זוכה" באפוטרופסות בלעדית. מבחינת "הרצחת וגם קיבלת סמכות הורית מורחבת".

בכך נעוצה סתירה פנימית שהשכל הישר אינו סובל; ובעיקר, נוצרת מציאות איומה שבני המשפחה הנותרים בה אינם מסוגלים לשרוד אותה. בעקבות מקרים אלו ומקרים נוספים, הוגשו שתי הצעות חוק, חתומות בידי חברי כנסת ממבחר מפלגות, אשר שולבו יחד: תוצר שילוב החוקים הוא תיקון 19 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, והוא עבר בקריאה שנייה ושלישית ביום 14.12.2020.

תיקון זה מורה לשלול לאלתר את האפוטרופסות הטבעית של הנאשם בעבירת רצח, או ניסיון רצח במשפחתו, או עבירות אינוס, או מעשה סדום בקטין שהוא ילדו. השלילה תוגדר זמנית משעת ההאשמה ותהפוך קבועה מרגע ההרשעה.

רבים תהו הכיצד קרה שעד שולי 2021 טרם חשבו על הצעת חוק כזו. סוף סוף, חוק שהוא גם אות לצדק חברתי וגם מעשה אמיץ להגנת קטינים, ובהלימה עם האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד.

עמותות ופורומים הגישו ניירות עמדה שביקשו להכליל בהצעת חוק עוד עבירות חמורות, ומעשים מגונים בפרט. עמדה חד משמעית זו חוזקה בוועדת הכנסת בידי דוברים רבים מפסיכולוגית קלינית ועד שופטת בדימוס, וכולם הבהירו: מבחינת הנזק לילד, עומק החדירה בגופו אינו רלוונטי ואינו מימד לעומק הסבל; הורה שאמון לספק לילדו אהבה וביטחון, ובמקום זאת פוגע, פוגם באמון הבסיסי של הילד כלפי העולם, גורם לו לבלבול ולמשבר זהותי והידרדרות רגשית ולכך השלכות פוסט-טראומתיות לכל החיים.

יתרה מזו, הורה פוגע, לא רק שלרוב כבר פגע בעבר, אלא מועד לפגוע בעתיד בילדיו האחרים - הילדים הנוספים משמשים טרף להתעללות ביתית אף הם, והרבה פעמים אף עילה לסחיטת ההורה המגונן עליהם. החוק חייב להגן לא רק על אותו קטין, אלא על כל הקטנים הנוספים שבמשפחה, כולם כאחד.

חשוב לומר, יש עוד הרבה מה לתקן. בשל הסתייגויות, בעיקר מטעם הרווחה דווקא, מעשים מגונים בילד לא נכללו הפעם בתיקון החוק. ההגדרה של מעשה מגונה כעבירה חמורה שיש לשלול בגינה אפוטרופסות טבעית לא הייתה בשלה עדיין.

בימים הארוכים עד לדיון בהצעות חוק נוספות שיגנו על הילדים הגנה מקיפה יותר, נוצר זמן שיש לנצלו לבדק בית סביב הסוגיות העיקריות המעסיקות: האם הורה כזה שפגע מינית בילדו ראוי להיות האחראי לשלום ילדיו הביולוגים? האם במקרים אלה, שלילת האפוטרופסות יכולה או צריכה להיות אפריורית, האם מרגע האשמה, או מרגע ההרשעה? האם בנוגע לאותו הקטין שנפגע בלבד, או הקטינים?

הקול של הילדים שנפגעו צריך להישמע חזק יותר

קולם של ילדים וילדות שניזוקו ממחיצתם עם הורה הפוגע בהם, ובמקביל מחוסר תגובה הולמת עד תגובה מזיקה של המערכת, צריך להישמע חזק יותר. הילדים האלה נמצאים בסביבתנו וסובלים הרבה מכפי שאפשר לדמיין, ומספרם גבוה מכפי שאפשר לשער.

חלקם נאלצים לבקר את ההורה בבית הסוהר וחוזרים מהביקור עצבניים ומפורקים נפשית; חלקם סובלים עוד שנים רבות, בעל כורחם, מהמניפולציה האינטרסנטית של ההורה הפוגע והמנצל, או, מקשר שנכפה עליהם בשם החוק. רבים מהם לעולם לא הגיעו ולא יגיעו לידיעת גורמי הרווחה, וימשכו את הטראומה/טראומות של ילדותם לתוך חייהם הבגירים הפרטיים, המשפחתיים והחברתיים.

והנה דוגמאות אחדות של תקלות "מזעריות", הרודפות את המקרים הקלים יותר: צעירים שאינם מסוגלים ליהנות מקשר אינטימי שמעורר תחושות אסוציאטיביות של מעשה אלים; אב שגבולותיו הגופניים והפסיכולוגיים נשחקו ולא יודע לסרב, לא להורה האלים ולא לאחרים משמעותיים; אם שנתקפת התקפי זעם ברגע שמופנות אליה צפיות מצד בעלה או ילדיה; אכן, אין סוף השלכות לפגיעה מאת הורה אלים, וההשלכות מנציחות את הפגיעה בכל הרבדים החשובים של החיים.

פתרון רחב יותר להגנתם של ילדים מפני פגיעה מינית והתעללות מתמשכת מצד הורה היה בהישג יד בתיקון 19 (שלילת אפוטרופסות מהורה בשל עבירה פלילית חמורה), אבל הפעם, בשל הרשימה הצרה של העבירות המנויות בחוק, התפספס.

הפתרון המלא יותר יימצא ויאושר כאשר אנחנו כפרטים, גופים וחברה נצליח לבטא אמירה עוצמתית חדה וברורה שזועקת - לא למעשים מגונים ולא להתעללות של הורה בילדיו. בכל ילדיו - ולא רק באותו הקטין שהוא הקורבן הנידון בבית המשפט בלבד. בינתיים נגזר עלינו להסתפק במענה חלקי מאוד הנוגע רק למקרי קצה.

האם התיקון החלקי הזה הוא צעד ראשון לקראת צעדים נוספים בכוון הנכון, או שמא פתרון מקומי וצר שהוא עדות נוספת לחדלון שלנו כחברה המונעת מאילוצים ושיקולים פוליטיים על חשבון הילדים?

ימים יגידו. 

הכותבת היא מייסדת מַעְלָ"ה - עמותה על-מגדרית המשמשת מרכז ערבות לטובת הילד, הלכוד במצבי מריבה, פירוד וגירושים, בהקשר הפרעות אישיות בפרט