ג'ו ביידן והבחירות בארה"ב: המועמד בטעם וניל

מאז נצחונו של ג'ו ביידן בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית ועד לניצחונו בבחירות לנשיאות טרחו אין ספור פרשנים ישראלים להסביר לציבור עד כמה ביידן הוא מועמד פגום. מה לא נאמר עליו? אמרו שהוא מועמד לא אטרקטיבי, לא ממוקד ורפה, חסר מסר, חיוור וחלש, בהיר יותר מחיוורון, ושאפילו קוף עם מצלתיים היה משיג בבחירות האלה תוצאה דומה.

כעת, לאחר הניצחון, ניסו רבים להסביר, בדיעבד, כיצד בכל זאת הוא ניצח. יש שטענו כי טראמפ כשל בעימות הראשון, אך סקרים שנערכו בימים לאחר העימות אין כל עדות לשינוי בתמיכה במועמדים. אחרים טענו שזאת מגפת הקורונה והטיפול הכושל בה, אך סקרים מראים כי התמיכה בטראמפ עלתה מ-42% בינואר, לפני פרוץ המגפה, ל-44.5% ביום הבחירות. רבים באגף הליברלי קבעו כי היו אלה השחורים שהצילו את ביידן, וזה אף הודה להם במיוחד בנאום שנשא לאחר הבחירות. אך הנתונים מראים כי בעוד ש-89% מהשחורים תמכו בקלינטון ב-2016, ביידן זכה ב-87% מהקולות השחורים השנה.

בכל מערכת בחירות באמריקה התקשורת אוהבת לספר סיפור, לפשט את הבחירות לגורמים, ולהציג לציבור את הגורם שהוביל לניצחון. ב-1996 היו אלה ה"סוקר מומס", אימהות הכדורגל, נשים לבנות מהפרברים שהעדיפו את ביל קלינטון על פני בוב דול ועזרו לקלינטון לנצח. ב-2004 ג'ון קרי הפסיד בגלל קמפיין שלילי בהובלת קצינים וחיילים שלחמו לצד קרי בווייטנאם וטענו שהוא בוגד. ב-2016 היו אלה פעולות הטירגוט הפרסומי של קיימברידג' אנליטיקה, והפייק ניוז.

כל ההסברים הללו, כולל אלו שעלו לאחרונה, הם שטחיים וחוטאים לאמת. לא מדובר בשקרים, אלא בהפשטת מציאות אלקטורלית שהיא מורכבת בהרבה. הבחירות באמריקה הן לכאורה הרבה יותר פשוטות מהבחירות היחסיות בישראל. יש שתי מפלגות מרכזיות, שני מועמדים, וכל מה שמועמד צריך לעשות הוא לזכות במחצית הקולות פלוס קול נוסף כדי לזכות בכל הקופה. אך כאן מצוי הקושי המרכזי בשיטה - מציאת אדם שעמדותיו ואישיותו יירצו יותר ממחצית האומה. כאשר מוסיפים לכך כי יש להגיע לתמיכה של 50% לא רק ברמה הארצית, כי אלא ברמה המדינתית, מתגלה המפה על כל המורכבות שבה.

ביידן הוא טעם שערב לכולם

המציאות פוליטית האמריקאית מחייבת את המפלגות למצוא מועמד שמסוגל להניע את הבוחרים הפוטנציאלים של המפלגה שלו ובה בעת, לזכות באמונם של חלק ממצביעי המפלגה היריבה. לעתים נבחר מועמד פופולרי בקרב תומכי המפלגה, אך חסר יכולת לקושש קולות אצל היריבה, כמו ג'ורג' מקגוברן, לעתים נבחר אדם עם קסם חוצה מפלגות, כמו רונלד רייגן. בבחירות המוקדמות של המפלגה הדמוקרטית השנה התמודדו מספר חסר תקדים של מועמדים: 29, רק שניים פחות מ-31 הטעמים ברשת הגלידריות האמריקאית באסיקן רובינס. כמו בגלידריה, גם במרוץ ניתן היה למצוא מועמד לכל חך. לקראת המרוץ בן אנד ג'ריס אף הוציאו גלידה לכבוד ברני סנדרס, בטעם קינמון. אך קינמון הוא טעם נרכש ומכל הטעמים האפשריים, ציבור המצביעים הדמוקרטי בחר בטעם שערב לכולם - וניל. ג'ו ביידן הוא וניל, ווניל זה לא בהכרח רע.

ביידן הוא וניל ולא מהיום. כבר לפני יותר מארבעים וחמש שנה ביידן אמר בראיון כי הוא ליברל בכל הקשור לזכויות אדם, אך בשאר הנושאים הוא שמרן. זה לא מפתיע, שכן ביידן הוא אירי קתולי שצמח ממעמד הפועלים. סיפור חייו הטרגי, לצד עמדותיו המתונות ואישיותו הצנועה, הפכו אותו, בעת הזאת, למועמד הכי אטרקטיבי שהמפלגה הדמוקרטית יכלה להציב כדי לנצח את דונלד טראמפ. ניצחון מחייב מתינות ופניה אל המכנה המשותף הרחב ביותר ובעת הזאת ביידן הוא התגלמות המתינות האישיותית והמדינית.

כמו טראמפ לפני ארבע שנים, ביידן ניצח בכמה מדינות מפתח בהפרשים זעירים, ובהפרשים שכאלה כל פרשן יכול לקבוע, בצדק, כי לולא הקורונה, האבטלה, מערך גיוס הכספים הליברלי, הקולות של המשכילים הלבנים, ההיספנים, השחורים, הנשים, הסטודנטים, הלהטב"ים או הצמחונים, ביידן לא היה מנצח. נתונים ראשוניים מראים כי הוא הצליח לשמור ברוב המדינות על אחוזי התמיכה אותן קיבלה קלינטון ב-2016 ולהרחיב מעט את התמיכה בפרברים הלבנים. חלק מאותם מצביעים, שב-2016 בחרו בכתום-תפוז, טעם פופוליסטי חדש ולא מוכר בוושינגטון, נשארו לאחרונה עם טעם חמוץ בפה. הבחירה שלהם בביידן היא חזרה לטעם שגרתי משהו, קצת פרווה אך קל לעיכול. לעתים וניל היא הבחירה הנכונה. 

הכותב הוא מומחה לפוליטיקה אמריקאית בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה