החיסון בפתח? הגיע הזמן להתרכז ב"מפיצי העל"

הגעתם המיוחלת של החיסונים נגד הקורונה מציבה על סדר היום את אתגר התיעדוף. מתן עדיפות לאוכלוסיות בסיכון וצוותים רפואיים נראה מובן מאליו, אבל איך ייקבע סדר מתן החיסונים מעבר לאלה? אחת האפשרויות שעשויה להתברר כיעילה במיוחד בהקשרים האלה היא שיטת "ההתרכזות ברכזות" שמציע התחום המדעי של מחקר רשתות.

על פי העדויות המצטברות, התפשטות הקורונה מושפעת מאוד מאירועי superspreading, שבהם מספר קטן של אנשים מדביק מספר גדול במיוחד של אנשים. לפי אחת ההערכות, 10% מהנדבקים בקורונה אחראים ל-80% מההדבקות.

רוב אירועי ה-superspreading שעלו לכותרות במהלך המגיפה היו כרוכים בהתקהלות של מספר גדול של אנשים במקומות סגורים, למשל בחתונות או במקומות תפילה. אבל התפשטות משמעותית יכולה להתרחש גם כשאדם מדבק אחד נפגש עם אנשים רבים במקומות שונים תוך זמן קצר יחסית.

דוגמה למקרה כזה (שזכה לאחרונה לסיקור נרחב במגזין WIRED) הוא חולה הקורונה מניו-יורק המכונה "patient zero". אותו אדם, שעבד במרכז במנהטן, חלה כאשר בארצות הברית כולה היו רק 34 חולי קורונה שמקור הדבקתם היה במדינות אחרות. ככל הנראה, הוא נדבק בתחנת הרכבת המרכזית במנהטן והפיץ את הנגיף לאזור מגוריו במחוז ווסטצ'סטר שבמדינת ניו יורק.

על פי ההערכות, במהלך סוף שבוע אחד בפברואר הוא נפגש עם יותר מ-800 אנשים, על רקע מקצועי וחברתי. עד סוף החודש התגלו במחוז ווסטצ'סטר כ-10,000 חולי קורונה שהדבקתם מיוחסת לשרשרת ההדבקה שהתחיל "חולה מספר אפס".

אותן תכונות חברתיות שהפכו את "חולה מספר אפס" לאדם אהוב על בני משפחתו וקהילתו, הן אלו שהפכו אותו גם למפיץ כה אפקטיבי של הנגיף. ניתן רק לדמיין כמה סבל היה נמנע וכמה חיי אדם היו נחסכים אילו "חולה מספר אפס" היה נשאר בבית באותו סוף שבוע הרה גורל.

האנשים עם האינטראקציות הרבות ביותר

ההבנה שאנשים בודדים יכולים לגרום לשינוי משמעותי בהתפשטות מגיפה בגלל מבנה הקשרים החברתיים שלהם יכולה לספק כלים חשובים למלחמה בקורונה בכלל ולתעדוף חיסונים במיוחד.

תחום מדעי חדשני שעוסק בכך הוא מדע הרשתות, שמתמקד במיפוי מערכות שונות ובזיהוי הקשרים בין הגורמים שמרכיבים אותן. מחקרי הרשתות מצביעים על כך שמערכות חברתיות כוללות באופן טיפוסי מספר קטן של "רַכָזות" (hubs) - אנשים שיש להם מספר גבוה במיוחד של קשרים חברתיים בהשוואה לרוב האנשים.

לרכזות כאלה יש תרומה מיוחדת להתפשטות תופעות שונות ברשת החברתית כולה, החל מהפצת מידע וכלה בהתפשטות מגיפות: לאדם שפוגש בממוצע מאות אנשים מדי שבוע יש סיכוי גדול יותר להידבק במגיפה ולהפיץ אותה הלאה מאשר לאדם שפוגש חמישה אנשים בשבוע בלבד.

לכן, מדיניות שמתמקדת בבדיקה ובטיפול ברכזות יכולה לתרום באופן משמעותי לריסון מגיפות. חוקרים שעקבו אחרי התפשטות מחלת השפעת בקרב סטודנטים באוניברסיטת הרווארד בשנת 2009, גילו שמידע על מצב ההידבקות של אנשים בעלי קשרים חברתיים רבים יותר סיפק תמונה עדכנית יותר של התפשטות המחלה, לעומת בדיקה של אוכלוסייה אקראית.

לאיתור הרכזות חשיבות גם בהקשר של מדיניות חיסונים: מחקרים שהתבססו על מודלים מתימטיים מצאו שמדיניות שמתעדפת חיסונים לרכזות יכולה להוריד את פגיעות הרשת כולה לנגיף ולהפחית משמעותית את הסף הנדרש ליצירת "חסינות עדר" שלאחריו דועכת המגיפה מאליה.

החשיבות של הגבלות דיפרנציאליות על יישובים שונים

מספר המפגשים החברתיים הוא לא המדד היחיד שחשוב לעניין הזה. באופן טיפוסי, רשת חברתית בנויה מקבוצות של אנשים שמחוברים זה לזה בצורה הדוקה יותר מאשר לאנשים "מבחוץ".

המחקרים בנושא הקורונה מראים שריסון העברת הנגיף בין הקבוצות, למשל באמצעות מדיניות "רמזור" והגבלות דיפרנציאליות על יישובים שונים, עשוי להיות קריטי. אבל בכל מערכת חברתית יש גם אנשים שקשורים לכמה קבוצות ומגשרים ביניהן.

אם נחזור ל"חולה מספר אפס" מניו יורק, אותו אדם לא היה רק חברותי במיוחד: בעצם התנועה שלו ממקום העבודה במנהטן למקום מגוריו במדינת ניו יורק, הוא גם "גישר" והעביר את הנגיף בין אזורים גאוגרפיים שונים. לכן, כדי לבלום מגיפות יש חשיבות גם לתעדוף של אותם "מגשרים" הן בבדיקות והן בחיסונים.

האם אפשר ליישם בישראל מדיניות של "התרכזות ברכזות"? איך מזהים את האנשים הרלוונטיים? המידע על מבנה של רשתות חברתיות בין-אישיות אינו לגמרי נגיש, אבל אם מבינים את העקרונות הרשתיים, אפשר גם לנקוט צעדים פשוטים יחסית, שאינם מצריכים מיפוי מפורט של הרשת.

קל יחסית לאתר מקצועות ועיסוקים שהעוסקים בהם הם בעלי מרכזיות, או "גישוריות" גבוהה, כמו למשל נהגי תחבורה ציבורית, להפנות אותם לבדיקות באופן יזום ותקופתי ובהמשך לקחת אותם בחשבון בתיעדוף חיסונים.

אפשרות אחרת היא להשתמש במידע שנצבר בחקירות אפידמיולוגית לצורך איתור אנשים ששמם "עלה" בחקירות רבות יחסית. במבט צופה פני עתיד, אפשר לעצב את החקירות האפידמיולוגיות ולכלול בהן שאלות על קשרים עם "אנשים מקושרים", באופן שיאפשר פניה יזומה אליהם לביצוע בדיקות ולהתחסנות.

אסטרטגיה נוספת היא שיטת ה"חברים", שפותחה על ידי חוקרי הרשתות פרופ' שלמה הבלין, ראובן כהן ודניאל בן-אברהם, ומתמקדת בקשרים חברתיים ("חברים") של אנשים שנבחרו באופן אקראי. בגלל המבנה של רשתות חברתיות, לקבוצת ה"חברים" יש בממוצע יותר קשרים חברתיים רלוונטיים מאשר לקבוצה המקורית. לכן, ההתמקדות בקבוצת "החברים" מעלה את הסיכוי לזהות רכזות ברשת.

קיימים כמובן כלים רבים נוספים ומתוחכמים יותר מאלו שהזכרנו כאן ליישום מדיניות של התרכזות ברכזות. השימוש בחלק ממקורות המידע הנדרשים לצורך איתור ה"רכזות" וה"מגשרים" מעורר שאלות משפטיות ומוסריות שונות, בעיקר בנוגע לפגיעה בפרטיות. המענה לשאלות אלו דורש ירידה לפרטים הספציפיים.

נציין רק שבאופן עקרוני הפוטנציאל הטמון במדיניות של "התרכזות ברכזות" - ככלי אפקטיבי לבלימת המגפה, להצלת חיי אדם רבים ולצמצום הפגיעה בפרנסתם של אחרים - עשוי לדעתנו להצדיק פגיעה מסוימת (ומידתית) בפרטיות. מעבר לכך, עצם העלאת המודעות לתופעות הרשתיות יכולה לעזור לא רק בפיתוח כלים אפקטיביים להתמודדות עם המגיפה, אלא גם בהסברה של ההיגיון בצעדים, שללא הבנת התופעה עלולים להיראות שרירותיים. 

הכותבים הם חברי סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית וחוקרים את השימוש במדע הרשתות לגיבוש מדיניות משפטית