ארבע תחזיות אימה כלכליות שלא התרחשו והמשוכה לשנה הבאה

שנה שבה אלפים איבדו את יקיריהם למגפה, ועוד אלפים רבים סבלו מחלה קשה. שנה של בידוד ובדידות, וגם של קושי ומשבר. מאות אלפים איבדו את עבודתם או מצאו את עצמם בחל"ת, לעיתים שוב ושוב. לא כולם יחזרו לשוק העבודה. עשרות אלפי עסקים נסגרו. וגם רבים מאלה ששמרו על עבודתם חוששים מהעתיד לבוא - אם כי, יש להודות, לא כולם. זה לא משבר שוויוני. יש מי שאיבדו את מטה לחמם או נפרדו מחלום חייהם, יש מי שיצאו יום אחרי יום למשמרות שוחקות בבית החולים, ויש מי שפשוט עבר לעבוד מהבית. כמו תמיד, החלשים נפגעו יותר. אבל יש גם דברים שלא קרו ב-2020.

 שוק סגור בתל אביב בסגר השני בספטמבר / צילום: Associated Press, Oded Balilty

1. לא היה משבר פיננסי

זה נדמה כמו היסטוריה עתיקה בשנה שהרגישה כמו נצח, אבל בשבועיים הראשונים של מרץ השנה נראה היה שהמגפה הדביקה גם את המערכת הפיננסית. השווקים הפגינו סימני לחץ גוברים, כולל בשוק הנחשב העמיד מכולם, של איגרות החוב של ממשלת ארצות הברית. מדדי המניות נכנסו לצניחה חופשית.

אבל כל זה נבלם. בארצות הברית, הפדרל ריזרב הוריד את הריבית, חזר לקנות ניירות ערך במאות מיליארדים, פתח קווי אשראי לבנקים מרכזיים אחרים בכל העולם, ועוד. הוא הפעיל את כל הכלים הכבדים בבת אחת. זה לא רק סיפור אמריקאי. גם השווקים בישראל נדבקו בפאניקה. נוצר אפקט דומינו של נפילת מחירים, הסתערות על הדולר, וצניחה במחיר איגרות החוב הממשלתיות. וגם כאן ראינו התערבות אגרסיבית של בנק ישראל להרגעת המצב, כולל הזרמת נזילות דולרית לשווקים, קניית ניירות ערך בעשרות מיליארדי שקלים, ושורה של צעדים מול הבנקים. לא הכול נראה טוב או בהכרח הרגיש הוגן (מה פתאום שבנק ישראל יזרים 15 מיליארד שקל לשוק האג"ח הקונצרניות?), אבל בשורה התחתונה, גם בישראל העניינים נרגעו ולא ראינו משבר פיננסי.

 עוצר ברחובות ניו יורק בחודש מרץ / צילום: Reuters, Jonas Gustavsson

2. לא נתנו לאבד את הבית

הנחישות של הבנקים המרכזיים נשענה בין היתר על השיעור הכואב של משבר 2008. אבל במשבר ההוא, שלא באמת הגיע לישראל, היה פער בלתי נסבל, שתורגם בסופו של דבר לזעם ציבורי. המערכת הפיננסית זכתה בסופו של דבר לגלגל הצלה, אבל נתנו למשקי הבית לטבוע. מיליוני אמריקאים איבדו את בתיהם, כי לא יכלו לשלם את המשכנתה. הפעם ראינו משהו שונה, בוודאי בישראל. בינתיים לפחות, נוטלי המשכנתאות קיבלו אפשרות דחייה, וגם תמהיל המשכנתאות יהפוך לנוח יותר. עד כה לא ראינו המונים מאבדים את הבית.

זה לא שרשת הביטחון מושלמת. אפשר היה לעשות יותר, במיוחד על מנת לסייע לעצמאים ולעסקים קטנים יותר לצלוח את המשבר. מקבלי ההחלטות היו צריכים להתעורר מוקדם יותר, אפשר היה לתכנן את החל"ת יותר טוב, לתת לאנשים יותר ודאות לאורך כל התקופה הזאת, לדאוג שהאשראי שהובטח גם יגיע בפועל. בין מבט המאקרו שמלמעלה, למציאות חייהם של האנשים על הקרקע, שורר מרחק גדול שמתורגם לפעמים לנפילה כואבת.

3. לא היה צנע

מה שברור הוא שכל זה עלה ויעלה הרבה מאוד כסף. ובכל זאת, לפחות עד כה, בישראל ובשאר הכלכלות העשירות, כמעט ולא שמענו דיבורים על הצורך להדק את החגורה, ולרסן את ההוצאה הממשלתית. במקום זאת, שמענו מכיוון יו"ר הפד ג'רום פאוול, ובעקבותיו משורה של כלכלנים בכירים דימוי אחר, של הצורך לבנות גשר, שיאפשר לאנשים ולעסקים לצלוח את התקופה הזאת. מטפורה אחרת עברה מעולם הבריאות לעולם הכלכלה, והתגלגלה גם לכאן: הרעיון של "לשטח את עקומת המיתון", ולמנוע ממנו להפוך לקשה יותר. החששות מהגירעון התופח והחוב הלאומי הגואה נזרקו הצידה. אולי זה בגלל שהפעם, להבדיל ממשברים אחרים, אין כאן היבט מוסרי, של לווים פזיזים או בועה שהתנפחה. יש כאן גורם "חיצוני": הנגיף.

כמובן, התובנה שבמשברים עמוקים הממשלה צריכה להיכנס לתמונה היא לא חדשה. כפי שהודה ב-2008 הכלכלן זוכה הנובל רוברט לוקאס, מאושיות אסכולת שיקגו, "כולם קיינסיאנים בשוחות". אבל במשבר הקודם, גם בארה"ב וגם באירופה, ההצהרות על הצורך בסיוע התחלפו מהר מאוד בדיבורים על הצורך באחריות תקציבית. עד כה, זה לא קרה. למעשה, אפילו גוף שמרני כמו קרן המטבע קורא לא להפסיק את הסיוע מוקדם מדי - כפי שהכלכלנית הראשית של הקרן, גיטה גופינאת, הדגישה בראיון לגלובס.

4. אבל גם לא עבר תקציב

ויש כמובן עוד דבר שלא קרה, לפחות בישראל: לא עבר תקציב. זה כמעט בלתי נתפס, אבל "ממשלת הקורונה", שהוקמה במיוחד על מנת להתמודד עם המשבר הבריאותי והכלכלי, לא העבירה תקציב, והכול משיקולים פוליטיים. אבל צריך לומר שלמרות זאת, נמצאו תרגילים חקיקתיים שהביאו לכך שההוצאה הממשלתית גדלה בין 2019 ל-2020, ותגדל גם בין 2020 ל-2021, כשעל זה נוספים תקציבי קורונה מיוחדים. כפי שכתב עמיתי עמירם ברקת, יש כאן ויתור של הכנסת על יכולתה לפקח על הממשלה, ואולי תקדים מסוכן. אבל מבחינה כלכלית, המשמעות היא שלא נכפה על המדינה הידוק חגורה דרמטי באמצע משבר (היעדר התקציב הביא איתו כמובן בעיות אחרות, כמו סרבול וקושי אדיר בניהול משרדי הממשלה, ובאפשרות לתכנן קדימה).

ולא התכוננו לשנה הבאה

אבל את מלוא מחיר התקציב שלא עבר, ולא יעבור כנראה עד אמצע השנה, נגלה רק בהמשך. המגפה הכניסה אותנו למעין תקופת המתנה, שצריך לעבור אותה, ואולי ממילא אי אפשר היה לבצע במהלכה מהפכות גדולות. השאלה הגדולה היא איך יוצאים ממנה. בנקודה הזאת אפשר לזהות הבדלי גישות. במושב הפתיחה של כנס הורביץ, שנערך לפני שבועיים, הסביר היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, פרופ' אבי שמחון, כי במשבר התגלה כי המשק יושב על יסודות איתנים, ושהוא משוכנע ש"ברגע שנפתח המשק הכלכלה הישראלית תעוף קדימה".

לעומתו, נגידת בנק ישראל לשעבר, פרופ' קרנית פלוג, הזהירה מצלקות שיישארו אתנו גם ביום שאחרי המשבר. העובדה שלא עבר תקציב, לדבריה, היא "מחדל מאוד קשה", שעלול להעיב על ההתאוששות. כי המשמעות היא ש"לא יהיו ההשקעות המסיביות שדרושות בתשתיות, לא בתשתיות דיגיטליות וטכנולוגיות, לא בהכשרה מקצועית ובהסבה מקצועית שקריטיות להחזיר אל השוק את האוכלוסיות שמלכתחילה היו במצב לא טוב". הטיפול בכל אלה, כאמור, יחכה עד אמצע השנה.

וזה יהיה גם העיתוי שבו יתחילו גם לתכנן את התקציב הבא, של 2022. גם אם די ברור שהשנה הנוכחית אכן לא תהיה שנה של הידוק חגורה, הרי שאפשר כבר לשמוע קולות שמדברים על הצורך להכניס את החוב הלאומי לתוואי נשלט יותר בתקציבים הבאים. מה זה אומר בפועל? יש כל מיני תשובות אפשריות. מקיצוצים בתקציב, ועד העלאת מיסים. בארצות הברית, ובארצות אחרות, הדיון הזה כבר החל. אנחנו עוד לא שם. אבל אפשר לנחש שבשנה הקרובה המאבק סביב מחיר המשבר יגיע גם לכאן.