הפקרת חייהן של נשים ערביות היא כפולה: פעם אחת כי הן נשים, ופעם שנייה כי הן ערביות

וירוס הקורונה שהתגלה השנה גרם לבהלה גדולה ברחבי העולם. בורסות נפלו, טיסות בוטלו, ומדינות רבות הכריזו על מצב חירום. הווירוס הקטלני גרם לנו לחוש סכנה גדולה לחיינו, ובידוד הפך לשגרת חיים.

כל הכבוד למדינת ישראל שדאגה לבריאות אזרחיה וראתה בנגיף המסתורי כסכנה עד כדי השבתת המשק. ואני שואלת את עצמי מה עם מגפת "רצח הנשים" שמלווה אותנו כבר עשרות שנים. מתי המדינה תבין שרוצחים הם לא פחות סכנה מהנגיף.

ברגע שהמדינה תבין שאלימות נגד נשים היא סוגיה פוליטית ואף מלחמה משותפת של כל אזרחי המדינה, שמצריכה את התערבות כל הרשויות והגורמים, נוכל לגבור על מגפת "רצח הנשים" הקטלנית.

נגיף הקורונה הוא ממשפחת הנגיפים הנשימתיים, והדבקה בו מועברת על-ידי טיפות נשימתיות תוך כדי חשיפה אליהן מדרכי הנשימה של החולה. לעומתו, נגיף "רצח נשים ערביות" הוא ממשפחת "רצח הנשים", שמועבר על-ידי הזנחה מרובת-שנים של החברה הערבית מצד המדינה ואי-אכיפת החוקים בחברה.

הנשים הערביות מהוות חוסר עניין לציבור

משנת 2014 נרצחו 100 נשים, 45% מהן מהחברה הערבית. 50% מאנשי החברה הערבית בוחרים לא לדווח למשטרה על מקרי אלימות, משום ש-89.5% מתיקי האלימות במשפחה בקרב נשים ערביות נסגרים מחוסר עניין לציבור. נשים נרצחות, ורוצחים נהנים, "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁת?", כן. הרי אנחנו, הנשים הערביות, מהוות חוסר עניין לציבור.

לעתים קרובות נגיף "רצח נשים ערביות" ניתן לזיהוי כמעט בקלות. כשליש מכלל הנרצחות הערביות התלוננו למשטרה על בני זוגן טרם הרצח ולא קיבלו מענה. מדובר בכישלון מוסדי ובזלזול בחיי האישה הערבייה.

המשטרה מזה שנים לא מספקת נתונים מובחנים על הנרצחות בחברה הערבית, בטענה כי נתונים מפולחים עלולים להוביל לתיוג אוכלוסיות בהיבטי פשיעה ולפגוע ברגשותיהן. משטרת ישראל, אנא ממך, אל תדאגי לרגשות שלנו ובצעי את עבודתך. תדאגי לאפשר לנו לחיות בכבוד וחירות. תדאגי לנו להגנה הראויה ולביטחון. תדאגי שלילדים שלנו תהיה אימא אוהבת בחיים. והכי חשוב - תני לנו את הזכות לא להיקרא נרצחות.

בנוסף למשטרת ישראל, יש את משרד הרווחה, שגם הוא לא נחפז למנוע רצח נשים ערביות. בישראל פועלת וועדה בין-משרדית לבדיקת רצח נשים על-ידי בני זוגן, כדי ללמוד על תהליכי הטיפול שננקטו טרם הרצח, במטרה לשפר אותם ולמנוע מקרים דומים. אולם חלק גדול מהנרצחות הערביות נרצחות בידי גורם שלישי או על-ידי בני משפחה אחרים ולא רק על-ידי בני זוגן. הלא שכחנו את המושג "רצח על חילול כבוד המשפחה"? אם הוועדה ומשרד הרווחה לא ייקחו בחשבון את סוגי הרצח השונים בחברה הערבית, נמשיך לשמוע על יותר ויותר נרצחות ערביות.

מציאות זו חייבת להשתנות. סוגיית האלימות בחברה הערבית צריכה להיות בראש סדר העדיפויות של המדינה. מקבלי ההחלטות צריכים לקחת על עצמם את האחריות על רצח נשים ולהפנים כי מדובר בטרור שרק הולך ומתגבר. ללא הבנה עמוקה מצד הרווחה ושינוי גישת הזלזול והיהירות של המשטרה כלפי האישה הערבייה, המצב ימשיך להחמיר, ורצח נשים יהפוך לשגרת חיים. בנוסף לכך, יש להשקיע במערכת החינוך ובפרט במערכת החינוך הערבית, להכניס שיעורי מגדר כחלק מתוכניות הלימוד ולדאוג להקנות לתלמידים ערכים של שוויון מגדרי.

בשנת 2020 נרצחו 23 נשים, מתוכן 16 נשים ערביות, כאשר כל הנראה את רוב זהותם של הרוצחים לעולם לא נדע. זה רק עניין של זמן עד שאחת מאיתנו תהפוך לקורבן הראשון של 2021.

משטרת ישראל, תפסיקי להפקיר את חיינו ולראות אותנו כשקופות, עזבו את הרגשות שלנו בצד ותדאגי לנו לשבת בסלון ביתנו בלי פחד, כי חוץ מרגש הפחד אנחנו כבר לא מרגישות. 

הכותבת היא מנהלת את הקו הפתוח של שדולת הנשים לזכויות נשים בעבודה בשפה הערבית. הטור מתפרסם כחלק מפרויקט מיוחד של מדור הדעות שמתמקד באלימות המתגברת בחברה הערבית בישראל