הממשלה לא עושה דבר כדי לאסוף את הנשק הלא חוקי כי לא אכפת לה מחיי אזרחיה הערבים

בשבועות האחרונים נפל דבר, ואיתו שלושה קורבנות נוספים לפשיעה המאורגנת, הפעם מבאקה אלגרביה. אמיר אבו חוסין, והאחים אחמד ומחמד שרקייה יהי זכרם ברוך, הקפיצו את מניין הקורבנות ל-110 מתחילת השנה, ויש עוד 10 ימים ארוכים לפנינו, לשבירת השיא.

2020 הייתה קשה בהרבה מישורים, מלאה גרפים, נתונים, מגפות, וירוסים, התפרצויות וגלים.

מגפה אחת שמכה בכל בית ערבי, קורעת משפחות, הורסת חיים, היא הפשיעה המאורגנת והאלימות המשתוללת. מגפה עם תסמינים וקורבנות רבים מדי, שלמרות שמעסיקה את הציבור ונבחריו, היא כמעט שלא מעניינת את הציבור היהודי, נבחריו, התקשורת בעברית והשלטון המרכזי, הממשלה והמשרדים השונים.

אירוע שהתרחש באחד מערבי שישי האחרונים, נשמע כמו סצנת פתיחה של סרט אימה, פצוע ירי מדמם בקיוסק, מפונה באמבולנס במצב קשה אפילו אנוש, נאבק על חייו, ברכב הדודים שלו מלווים את הפצוע לבית החולים, בשיחה עם אח שלהם, הם מבינים שהמחסלים בעקבותם, יורים עליהם, בנשק אוטומטי.

הדקות האחרונות שלהם מוקלטות ומופצות ברשתות החברתיות. ההקלטה מצמררת.

אחמד שמבין שאלו רגעיו האחרונים מדקלם שוב ושוב (בתרגום חופשי מערבית) "אני מעיד כי אין אל מלבד אללה (האל), וכי מוחמד הוא שליח אללה". אחמד מוסיף: "הוא רודף אחרינו". אחיהם זועק: ״אחמד! אחמד״ מהצד השני של הטלפון,

אחמד: לא עונה. רק ממשיך למלמל את התפילה.

ברקע צרור יריות. ועוד צרור.

אחד האחים: "בחייאת רבאק. למה הרגת אותו? מה עשיתי? מה עשיתי?"

ברקע צרור יריות נוסף.

מהצד השני של הטלפון, האח: "אחמד? אחמד? שומע אותי? אחמד?"

סרט האימה הזה הוא החיים עצמם של רבים מאוד. רבים מדי מאיתנו. סרט שהוא השגרה של האזרחיות והאזרחים הערבים, שבלית ברירה התרגלו למציאות שעוצבה עבורנו, שבה אירועיי אלימות, ירי, ודקירות הן דבר שבשגרה. עם שני אירועי ירי בשבוע, לפעמים שניים ביום, מאות אלפי כלי נשק, מורשים ובלתי מורשים מפוזרים במרחב האזרחי - החברה הערבית הפלסטינית בישראל הוסללה לחיות עם האלימות, העבריינות, הפשיעה, האיומים, הטראומות, האובדן והפחד בקרבה, בלי רשויות אכיפה שישמרו על החיים, שיבטיחו ביטחון קיומי, שידאגו וישמרו בכל שעות היום והלילה. בהיעדר תקציבים ותשתיות, כשמחצית מהחברה הערבית חיה מתחת לקו העוני, וזוכה במקרה הטוב, להתעלמות מהרשויות, ובמקרה הרע, לעידוד לעבריינות, ללקיחת הלוואות מהשוק האפור, וכניסה למעגל הפשיעה והעמקת הפערים - התפרצות הפשיעה בלתי נמנעת כמעט.

הפגיעה בביטחון האישי שנפוצה ועולה, עם הקורונה, והפגיעה הכלכלית והחברתית - דורשות טיפול דחוף ומיידי של הרשויות, באיסוף הנשק, שיפור הפיקוח, המעקב וצמצום תפוצת הנשק במרחב.

בינתיים, במציאות הישראלית עברית, כשערבי רוצח ערבי, זה לא חדשות, לא מעניין, והממסד שותק. מתעלם, ומשתיק, כשהוא לא מעודד בקריאות "ערבי טוב זה ערבי מת". מייבש תקציבית בשגרה, מייבש כלכלית וחברתית את המשאבים בחברה הערבית, במקום לייבש כלכלית את השוק האפור וארגוני הפשע.

האמת העצובה היא שלממשלה יהודית, מסתדר פוליטית שיש נשק חם, אלימות ומשפחות פשע חמושות בחברה הערבית, החיים שלנו - הפקר בשבילם.

הממשלה לא עושה דבר כדי לאסוף נשק חם בחברה הערבית, מאותה סיבה שהיא לא מאפשרת בנייה של יישוב ערבי חדש, ושהיא גוזלת את כל קרקעות העתודה לצעירות וצעירים ערבים ביישובים הקיימים, משמרת הפרדה במערכות החינוך, התקשורת, התרבות וחשדנות ועויינות בין הרוב היהודי למיעוט הילידי. הממשלה במשטר הדמוקרטי ליהודים, בנויה לשמור את הכוח והמשאבים בידיי קבוצה מסוימת, על חשבון קבוצה אחרת. לממשלה ומשטר שהחיים שלנו הפקר עבורם אין מנדט ואין זכות קיום.

ההפרדה, כמו הכיבוש והדיכוי הצבאי יסתיימו יום אחד. כי מציאות המבוססת על שנאה, הפרדה, גזענות, והסתה היא לא בת קיימא, לא בריאה ולא שפויה.

בסרט הבלהות הזה מתנהלים החיים שלנו, גם בימים אלו של מגפה בינלאומית ומשבר הקורונה, בצל הכיבוש והדיכוי הצבאי המתמשך שהגיע הזמן שנשים לו סוף. ונכתוב לו סוף טוב. טוב יותר מזה שנכתב עבורנו, טוב יותר ממה שמסתמן כמו 120 הרוגים בשנה הזאת. סוף טוב יותר מהמכה שמכה בנו הממשלה הזאת. סוף שישמור על החיים שלנו. 

הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת תע"ל, הרשימה המשותפת