השבועון "טיים", אשר המציא את "איש השנה" ב-1927, הצליח להפתיע מפעם לפעם. לא הפעם. בחירת ג'ו ביידן וקמאלה הריס הייתה טבעית, גם אם הזוגיות הייתה יוצאת דופן. פניהם של הנשיא המיועד ושל סגניתו אומנם מייצגים את המאורע הפוליטי החשוב ביותר של השנה.
זו הבחירה הטבעית, אבל אולי לא הבחירה המעניינת ביותר. ביידן והריס הם התוצאה הלא-סופית של אחת הדרמות הגדולות ביותר של זמננו; אבל הם אולי אינם ראויים להיחשב למחולליה. האבחנה כאן חשובה לא רק לצורך הדיוק, אלא גם כדי להעריך את הפוטנציאל של נפילת דונלד טראמפ.
בחירת מחולליה של הדרמה, או מאפשריה, תלמד אותנו הרבה על אופיה ועל מגמותיה. יש כמובן יותר ממאפשר אחד, אבל הנה האיש שאני הייתי בוחר: ג'יימס קלייבורן, ציר קונגרס דמוקרטי שחור בן 80 ממדינת דרום קרוליינה. לאורך שנים הוא נהנה מהשפעה ניכרת מאחורי הקלעים של הפוליטיקה. אבל הוא אחד מ-435 צירים בבית הנבחרים, הוא בא ממדינה דרומית בעלת חשיבות מוגבלת, ושמו היה ידוע בעיקר ליודעי חן.
השנה, ביום האחרון של פברואר, הוא הפך על ראשה את הקערה הפוליטית. זה קרה בבחירות המקדימות לנשיאות של המפלגה הדמוקרטית בדרום קרוליינה. קלייבורן סמך את ידיו על מועמדותו הכושלת של ג'ו ביידן.
ביידן היה על סף תבוסה
סגן הנשיא לשעבר הובס בשלושת הסיבובים הראשונים של המקדימות, בהפרשים גדולים. הוא איבד גובה בזירה הארצית, ולא הצליח לגייס תרומות. בשבוע השלישי של פברואר דרך כוכבו של ברני סנדרס, נושא הדגל של השמאל הרדיקלי. השאלה העיקרית הייתה אם למצביעי המרכז במפלגה יימצא מועמד מוסכם עם אמינות כלשהי, שיוכל לקרוא תיגר על דונלד טראמפ. התשובה שהסתמנה בשבוע הרביעי של פברואר הייתה "לא", בהחלט "לא".
ואז באה דרום קרוליינה, שכמעט שני שלישים של מצביעיה הדמוקרטיים הם שחורים. זה היה המבחן הממשי הראשון של הטוענים למועמדות המפלגה בין שחורים. שתיים משלוש המדינות הקודמות היו לבנות כמעט לחלוטין. השלישית הייתה לבנה/היספאנית. עניין פשוט של חשבון הוא שדמוקרט אינו יכול להיבחר לנשיא בלי תמיכה מסיבית של שחורים, הן במקדימות המפלגתיות והן בבחירות הכלליות.
ג'יימס קלייבורן קיבל עליו לשכנע את שחורי דרום קרוליינה לתמוך בביידן. הם תמכו בו, בהמוניהם. הוא קיבל 56% מסך כל הקולות. סנדרס פיגר הרחק מאחור, עם 17%. שני מועמדי המרכז האחרים קיבלו 3% ופחות. כל יריבי ביידן מן המרכז ומן הימין הסתלקו מיד מן המרוץ. שבוע אחד אחר כך בא "יום שלישי הגדול", שבו היו בחירות ב-14 מדינות. בהיעדר מתחרים מן האגף שלו, ביידן נישא על גל עצום של תמיכה שחורה, וגרף כמעט את כל הקופה. הוא הבטיח את ניצחונו בשלב מוקדם בהרבה מן הצפוי, מה שחסך זמן ומשאבים לקראת שלב הגמר. התוצאה הייתה שמחנהו היה מוכן לקראת ההתמודדות עם דונלד טראמפ בבחירות הכלליות.
הפרופיל - והפסיפס
תפקידו של ציר הקונגרס קלייבורן בעיצוב ההיסטוריה של הבחירות היה אפוא מכריע. ניצחון של סנדרס על ביידן היה מבריח מצביעים מן המרכז אל זרועות טראמפ, או אולי אל מועמד עצמאי (מייקל בלומברג, למשל). אין כמעט ספק שהדמוקרטים היו מפסידים בבחירות הכלליות. ביידן אומנם היה מועמד רב-פגמים, אבל הוא התאים לפרופיל המבוקש של איש פרגמטי עם ניסיון. אחרים שהתאימו לפרופיל לא התאימו לפסיפס האתני והגזעי של הקואליציה הדמוקרטית.
הילרי קלינטון התאימה לפרופיל, אבל לא דיברה במידה מספקת אל לבם של המצביעים השחורים. יותר מדי מהם נשארו בבית. אפשר לטעון כי הגרעון הקטן שלה בשלוש מדינות קריטיות ב-2016 היה נמחק אילו שחורים היו מגיעים אל הקלפי באותו השיעור שבו הצביעו לטובת ברק אובמה ארבע שנים קודם. אילו קלינטון הייתה עושה מעשה ביידן, והייתה ממנה שחור להיות המועמד לסגן נשיא, אולי התוצאות היו שונות.
תלותה של המפלגה הדמוקרטית במצביעים לא-לבנים היא עכשיו כה ברורה עד כי ספק אם היא תוכל עוד אי פעם להעמיד נבחרת כל-לבנה. זה מתיישב בהחלט עם הכיוון הדמוגרפי הכללי בארה"ב. ב-1980 רונלד רייגן קיבל בערך 60% מקולות הלבנים - ו-59% מקולות הבוחרים. הוא גרף 525 אלקטורים (מתוך 538). ב-2020 דונלד טראמפ קיבל בערך 60% מקולות הלבנים - ו-46% מקולות הבוחרים. הוא קיבל 232 אלקטורים.
כל הצבעים
המציאות הזו נותנת את אותותיה בתהליך ההתארגנות של ממשל ביידן. לחץ עצום מופעל עליו מכל קבוצת מיעוט אתנית וגזעית להעניק לה ייצוג בקבינט שלו. השדולה של האסיאנים, למשל, נרגזת מאוד שהנשיא המיועד עדיין לא מצא כהונה מיניסטריאלית בשביל אחד מנציגיה. אבל קמאלה הריס היא חצי-הודית, הלוא כן? לא מספיק, הם אומרים. וההיספאנים אינם מרוצים מפני ששני גברים היספאניים אומנם מונו לכהונות מיניסטריאליות רבות-חשיבות, אבל הם רוצים גם אישה. זו דרישה סבירה בהחלט, חוץ מזה שבקבינט יש רק 15 כהונות מיניסטריאליות (ועוד שש שאינן כרוכות בניהול משרדים).
בעיני מבקרים מן הימין, זו ראיה ש"הפוליטיקה של הזהויות" יוצאת מכלל שליטה. בשיטה האמריקאית, הקבינט ממילא אינו מוסד ייצוגי. קבינטים אינם מצביעים, מפני שרק לנשיא יש קול ואצבע.
מעבר לייצוג הנומינלי עומדת שאלה הרבה יותר רצינית: איך תשפיע הדמוגרפיה על סדרי היום הפוליטיים. על זה אפשר להשיב בינתיים רק בהכללה: ההסכמה רבת השנים על כיוונים, בשתי המפלגות הגדולות, מתרופפת במהירות גוברת. עוד מעט יהיה קשה להכיר אותה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
